היום לפני ששים שנה, ביום ששי, 9 בפברואר 1962, בארבע אחר-הצהריים, פתחו מאזינים רבים את הרדיו, כדי לשמוע בקול ישראל את התוכנית "קול ישראל לנוער" לקראת שבת. אך במקום אות הפתיחה, נדהמו המאזנים לשמוע את הודעת הקרין: "האזינו להודעת שר האוצר לוי אשכול". כך, בפתאומיות, נחתה על כל ישראל "המדיניות הכלכלית החדשה", תוכנית שהוכנה בחשאיות רבה, ובמרכזה הפיחות הגדול בתולדות המדינה.
לאחר כמה דברי הקדמה הודיע אשכול, כי שער החליפין יעמוד מעתה על 3 לירות לדולר, במקום 1.80 לירות עד לאותו רגע. פיחות כזה, 67 אחוז, לא היה בכל תולדות המדינה מיום הקמתה ועד היום. ספק אם יהיה כזה בעתיד הנראה לעין.
הפיחות הוכן בחשאית גמורה במשך חדשים על-ידי צוות מצומצם בראשות אשכול ונגיד בנק ישראל דוד הורוביץ. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, היה כמובן בתמונה. בניגוד למה שחשבו רבים, הבין בן-גוריון בכלכלה, אך נתן חופש פעולה כמעט מלא לשר האוצר. מצבה הכלכלי הקשה של המדינה, שיתואר מיד, הוליד שמועות והשערות על פיחות. אשכול נשאל על כך כמה שבועות לפני התאריך הקובע, והשיב נחרצות: "לא יהיה פיחות"! אחרי הפיחות אמר, בקיצור ולעניין: "בנושא פיחות, מותר לשר אוצר לשקר".
אכן, הפיחות היה דרוש. יצוא סחורות עמד באותה עת על כ-300 מיליון דולר (רובו יהלומים ומוצרי חקלאות). היבוא היה קרוב לכפלים, וקופת מטבע החוץ של בנק ישראל הידלדלה. גרמניה סיימה להעביר את מיכסת השילומים, כ-800 מיליון דולר סך הכל. לא היה מנוס מצעד קיצוני. המטרה העיקרית הייתה לייקר את היבוא ולהגדיל את כדאיות היצוא, וכך להבריא את הכלכלה.
הכל הוכן, כאמור, בסודיות גמורה, על-ידי צוות מצומצם, עם מעט מסמכים בכתב ככל האפשר. אחד מבכירי בנק ישראל של הנגיד טס ללונדון, וקיבל בחשאי מבנק אוף אינגלנד התחייבות להלוואה גדולה, אם בעקבות הפיחות תהיה בריחה מהלירה לדולר (אחר כך התברר שלא היה צורך בהלוואה). הממשלה כונסה לישיבה שלא מן המנין ביום ששי בבוקר, 9 בפברואר, כדי לאשר את הפיחות, ורק שם נודע על כך לשרים. המשטרה הציבה שוטרים בפתחי סניפים הבנקים, כדי שהבנקאים לא יוכלו להיכנס בשבת ולתקן כרצונם את הספרים.
התדהמה, כמובן, הייתה גדולה. רבבות, שאגרו בצורה בלתי חוקית דולרים ("שחורים" כפי שנקראו אז) ומטבע זהב, חגגו, כי שווים בלירות זינק. מצד שני, מחיר הדלק זינק בעשרות אחוזים. אמנם, רק למעטים יחסית היה אז רכב פרטי, אבל התחבורה הציבורית, הרכבת, החשמל וכל מה שתלוי בדלק התייקר מאוד.
המשכנתאות היו צמודות אז לדולר, ואלפי זוגות צעירים זעקו מרה. הממשלה נסוגה קצת, והיתרה להם לפרוע את ההלוואות תוך חודש. הצעירים והצעירות התרוצצו בין קרובים וחברים, כדי לגייס את הכסף הדרוש. באותם ימים סיפר לי דוד טנה, שהיה ראש אגף השיכון במשרד העבודה: "שתי בנותי ביקשו ממנו שאסדר להן העדפה, כדי שיוכלו לפרוע את המשכנתאות. עניתי להן: לא! דינכן יהיה כדין כולם"!
אולם תוך זמן קצר התברר, שהפיחות אינו עוזר הרבה. היצואנים התעשייתיים קיבלו עד אז 1.80 אגורות לדולר, אך בנוסף קיבלו "פרמיה" של כ-90 אגורות, כך שהפיחות עזר להם בכ-10% בלבד. מרק מושביץ המנוח, מבעלי עלית, שהיה אז נשיא התעשיינים, כינס את עמיתיו ואמר להם, שהפיחות עוזר להם בכ-10 אחוז בלבד. גם הדולרים מיצוא יהלומים, מתיירות נכנסת וממקורות הכנסה אחרים קיבלו פרמיות בשיעורים שונים. היבוא חויב במכסות ומכסים, שבוטלו או הוקטנו, כך שהוא התיקר רק במעט.
הסעיף ש"קבר" את התוכנית הכלכלית רבת הסעיפים, היה בן ארבע מלים בלבד: "הסדר תוספת היוקר - ימשך". באותה תקופה קיבלו כל השכירים, שהיו עיקר המועסקים, תוספת יוקר אחת לכמה חדשים, כפיצוי על כל התייקרות. ואכן, הכל התיקר, אבל השכירים פוצו, רמת החיים לא ירדה, ורכישת מוצרי יבוא נמשכה באותו קצב. אחרי שנה התברר, שמצבה הכלכלי של המדינה לא השתפר, כמעט. התועלת העיקרית הייתה קביעת שער אחיד, במקום שערים רבים. זה פישט את הפעילות הכלכלית, אך לא עזר מהותית.
הפיחות הענקי והלא-מוצלח הוליד שלש תוצאות עיקריות, הניכרות עד היום:
· לא היה מאז ועד היום פיחות בשיעור כה גבוה. הממשלה ובנק ישראל העדיפו לרוב פיחותים זוחלים בשיעורים קטנים.
· בוטל ההסדר של תוספת יוקר אוטומטית.
· המשכנתאות, למימון רכישת דירות, צמודות מאז ועד היום בעיקר למדד, או לריבית פריים, ולא לדולר.
בספרי לימוד למדו ולומדים עד היום את האירוע, בעיקר כדי לדעת איך ומדוע לא לעשות פיחות ענק, ודאי לא בישראל, ואולי גם במדינות אחרות.
