נ. ב. אני אוהב אותך

אמש ראינו שוב, לכבוד יום האהבה, את הסרט הנפלא "נ.ב. אני אוהב אותך". ואכן, אין סרט ראוי ממנו להציג אהבה בוגרת, לא קיטשית של טלנובלות, לא טראגית כבאופרות, לא קומית כבמופע סטנדאפ. ואיזה שחקנית אדירה מגלמת את הולי קנדי - הילארי סוואנק, שיחד עם ג'סיקה צ'סטיין הן שחקניות האופי המובילות בעולם הסרטים. נושא הסרט הוא שבלוני, ראינו עשרות סרטים עם נושא דומה, שהבעל או האישה האהובים מתים בצעירותם ואיך בן או בת הזוג מתמודדים עם השכול, בסיוע המנוח, רוחו, מכתביו או מורשתו. אך מה שמייחד את הסרט הוא הכנות שלו, הרלוונטיות, אין הנחות, מתארים את המציאות העירומה, כמו 'תמונות מחיי הנישואין' המקורי והחדש. זה החידוש בקולנוע האמריקני, שבעבר כמעט ולא עסק בנושא בגלל תקינות פוליטית, בגלל קוד המוסר של הוליווד, אם כי הקולנוע האירופי עסק בו בהרחבה עם מיטב היוצרים בקולנוע הצרפתי, האיטלקי, השוודי, הבריטי, הספרדי, הפולני, הצ'כי, הגרמני. התיאטרון האמריקני עסק בו, אך לא הקולנוע, ובוודאי לא הטלוויזיה. בעידן המודרני, כשנטיית הלב לשמיעה מוגזמת של חדשות או להפך לאסקפיזם, צריכת סדרות סכריניות, ריאליטי על פרופסור שיודע לשיר ומדליסט אולימפי שיודע לרקוד, חתונמי ונינג'ה, עלינו להחליט האם לא עדיף לצפות בסרטים או הצגות איכות, שגורמים לך לחשוב, להפיק לקחים, שמטלטלים אותך ועושים אותך לאדם טוב יותר. הרבה תובנות ניתן ללמוד מהסרט והחשובה שבהם, להתייחס לזוגיות כאילו שהיא עתידה להיקטע בכל רגע, בלי מריבות מטופשות, במידתיות, בלי אגואיזם, בפירגון, בידידות, כשהקשר מבוסס על כימיה, שעושה מזוג נפש אחת למרות שהוא מורכב משני אנשים שבאים מעולמות אחרים, עם מטען וערכים שונים, עם ציפיות ותקוות נפרדים.

רק אני צודק

אהבה ונישואים הם לא פתרון של נוחות למצוקת הבדידות, כי אחרת הם מובילים לגירושים. אני לא מחדש דבר כשאני מתאר את מרכיבי הזוגיות המוצלחת בת הקיימא, כשקול פורטר מציג אותם ב-ANYTHING GOES, בשירים המכוננים שלו: IT’S FRIENDSHIP, YOU’RE THE TOP, I GET A KICK OUT OF YOU. אתעכב על נושא הפרגון, שהוא הכי בעייתי בחברה הישראלית. במדינה שכולם מקוננים על האחרים שהם הסיבה לכל הבעיות, לא פלא שזה נדבק גם לזוגיות, כשהבעל או האישה מלאים טענות כרימון, מצוברחים, חמוצים, מעליבים בחברה את בן/בת הזוג, כדי להגביר את תחושת המצ'ואיזם, הפמיניזם, רק אני צודק, אתה לא מבין אותי. וזאת גם נקודת הפתיחה של הסרט - מריבה איומה בין בני הזוג, שבבסיסה חוסר פרגון ואי ראיית הצד האחר. ולהבדיל, לא אביא דוגמה לחיוב מזוגיות מוכרת, מחשש עינא בישא, מאהבה שאינה נ.ב. כבסרט, כי אם נ"ב, 52 שנות נישואין, לא הערת שוליים נ.ב., כי אם המהות, הפרולוג והאפילוג, כיבוד ופרגון הדדי, הבנת האחר כעצמך. לא סתם נאמר במקורות, בספר ויקרא: " לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". בני הזוג הם בראש וראשונה רעים ולא רשעים, אך אם נפליג מעבר לזוגיות אל הידידות, הרי ידידות אמת, בתנ"ך כמו אצל אריסטו, היא זו שלא מבוססת על אינטרסים, או אפילו לא על הדדיות, אלא על אהבה, כמו שאתה אוהב את עצמך. יש לי חבר טוב שמסיים כל שיחה בדיוק כמו בסרט ב: נ.ב. אני אוהב אותך. וכך הייתי רוצה שדוד אמסלם יאהב את נפתלי בנט, שיפעת שאשא ביטון את שרון אלרועי פרייס, יעקב ליצמן את יאיר לפיד. כי אהבה היא לא רק בכת שלך, במשפחה שלך (במיוחד עם הילדים), אלא בחברה שלך, בעם שלך, במדינה שלך, ולא אגזים, כמו ישו שאהב גם את השונאים שלו.

שיווי משקל

כדי שתשרור אהבה בחברה ובמדינה, כמו בעשר המדינות הכי משגשגות ואתיות, צריך שתהיה שאיפה "שלהם יהיה טוב וגם לנו", שלא "הכל בשבילי וכלום בשבילך", כי מדוע בנט, לפיד וליברמן מתלוננים שחצי העם לא אוהב אותם, כשהם דוגלים בניאו ליברליזם שמושתת על אי-צדק חברתי, על חוסר פרגון, על מלחמת מעמדות? כמו בקומוניזם, כמו בפשיזם. צדקה תתחיל מבית. אל תעשה לאחר את אשר אינך רוצה שיעשו לך. אך אם אתה דוגל במיקסום הרווח לבעלי השליטה, זה בהכרח על חשבון כל שאר מחזיקי העניין. במקום לדגול בהרמוניה, בפרגון, במציאת שיווי המשקל בין כל האינטרסים, אתה מתנהג כאגואיסט הדואג רק לאינטרס שלך, של הכת שלך. אך אהבה צריכה לחול גם בעבודה שלך, בבית הספר שלך. סליחה, מרוב שאני כותב בזכר, אך כוונתי לכל גבר או אישה, לכל ילד או ילדה. אנחנו חווים יותר מדי טראומות של בוסים אכזריים שמתעמרים בעובדים שלהם, מוציאים עליהם את התסכולים שלהם, מעומס עבודה, מזוגיות אומללה, מילדות עשוקה. וכמוהם מורים ותלמידים מתעמרים. בעולם המודרני יש רבים מדי החווים זוגיות אומללה, כמו גם רווקות, גרושים, אלמנות. לא חיים טוב עם עצמם, עם בני הזוג, עם החברים, עם הקולגות לעבודה, עם העם/המדינה (נאנדרטלים, בוגדים, כופרים, רוצחי עם). איך נצפה מהם לנהוג בהגינות גם ביחסי חוץ עם מדינות אחרות, עמים אחרים, אם בבית הכל בוער, אם אין אתוס אחד? בזוגיות, כמו בחברה, במדינה, קיים אותו העיקרון. כל התורה על רגל אחת, על-פי התלמוד הבבלי מסכת שבת היא "דעלך סני לחברך לא תעביד", מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. צדקה תתחיל מבית, אהבתי את העובדים שלי וזכיתי לכך שכעשרה כפיפים שלי הפכו לסמנכ"לים ומנכ"לים מצליחים, כי תמיד העצמתי אותם, פירגנתי להם.

מהפכה מחשבתית

ואכן האהבה הייתה הדדית וכינו אותי "טריבון העם" על דאגתי הרבה, הגאווה בהישגיהם, בסבלנות, בתבונה, בדלת פתוחה, במידתיות, ברוח צוות. כמה מנהלים ישראלים, כמה פוליטיקאים, שרים, לא מייחסים לעצמם את כל ההצלחות ומאשימים את הכפיפים, הבוסים, בכל הכשלונות? אם עפים על עצמם, אין זה פלא שאנו נראים ככה. מאידך-גיסא, יש בוסים אהובים, כוורן באפט, סטיב ג'ובס, פול הוקן, ובישראל יש לנו שלל חברות, לא רק בהייטק, שזוכות במקומות הראשונים בפרגון ודאגה לעובדים. מודל האתיקה המביא לשגשוג בין מדינות מביא גם לשגשוג של חברות, כי עדיף שהמנהלים יהיו אתיים, יעצימו עובדים, ידאגו לרווחתם, על-מנת שגם החברה שלהם תשגשג. כשבגיל שישים התחלתי ללמד גיליתי בעצמי תעצומות נפש ואהבת אין קץ לסטודנטים שלי, שכולם היו בני, הרגשתי צורך לחלוק עימם את ניסיון החיים שלי, את התובנות שהגעתי אליהם, על אתיקה, על עסקים. וכבר בשנה הראשונה נבחרתי למרצה המצטיין בכל האוניברסיטה, עם המשובים הגבוהים והחמים ביותר, עם גישה חדשנית. מיוזמתם הם כתבו לי שהם עברו מהפכה מחשבתית, רואים את העולם בצורה שונה. מה שחוו בקורסים שלי היה המטען העיקרי והמשמעותי ביותר שיישאר איתם בלימודי התואר. ואני מצטט מתוך מכתבי הוקרה של עובדים, סטודנטים, ויכולתי גם להוסיף משובים דומים מלקוחות שעבדתי איתם כשהפכתי לעצמאי והובלתי פרויקטים. כי אהבה זה שם הדבר. כאמור, לא המצאתי שום דבר, אני פשוט מיישם מה שבני זוג, חברים, בוסים, מרצים, עושים מקדמת דנא, אך לצערנו פחות ופחות בתקופתנו. אם רוצים לסכם את הבעיה העיקרית של העולם ב-2022 זה שיש פחות אהבה, יותר ויותר אגואיזם, אין חברותא, יש בדידות, אדם בתוך עצמו הוא גר, בייחוד בימי קורונה.

ואהבת לרעך כמוך

חשבנו אחרי טרגדיות המאה ה-20 שתם עידן המנהיגים הנערצים והפופוליטסים, בגלל האסונות שגרמו מנהיגים נערצים כהיטלר, סטלין, מוסוליני ומאו. דווקא אחרי מלחמת העולם השנייה, הציף את העולם גל של אהבה, פרגון, אירופה התאחדה, אמריקה מדינת רווחה, העולם השתחרר מקולוניאליזם, בוטל אפרטהייד בארה"ב ודרום אפריקה. אך אנו עדים כיום שוב למנהיגים פופוליסטים ואהובים, שעמיהם הולכים אחריהם כאחרי החלילן מהמלין, שמובילים אותם לתהום, בדלנות, פציפיזם, מיליטריזם, ברקזיט, התפשטות, מלחמות אזרחיות וכנגד השכנים, עוני, רעב, עריצות, שחיתות, ביוגוסלביה, באפריקה, באסיה, בדרום אמריקה, במזרח התיכון, במדינות ברית המועצות. מדוע לא ניתן ליישם את ה-GOLDEN RULE הקיים מאז ומעולם בכל דתות תבל, אך שהיהודים המציאו אותו, של ואהבת לרעך כמוך. גם בין המדינות, כמו שהוא מיושם בין בני זוג, חברים, קולגות, ועמים? כי לצערנו, צריכים שני צדדים למטבע. כל עוד שהאריה טורף את הצבי לא ניתן לפרגן לשכנים, בייחוד אם רוצים להחריבך. אפילו יפי הנפש הטהרנים ביותר לא מציעים לחסל את האריות והנשרים על-מנת שהזברות והזמירים יוכלו לחיות בביטחה. כשמתרחשים מעשי טרור כ-9.11 לא ניתן לעבור לסדר היום, גם לא כשיורים אלפי טילים וטובחים בך אלפים אחרי שנסוגות באצילות נפש והחזרת עשרות אלפי מחבלים להקים ביחד שלום של אמיצים ובית משותף. גם פילוסוף דגול כסוקרטס לא יכול היה להישאר אדיש לגהינום שחווה עם קסנטיפה ושתה בשקיקה כוס תרעלה. וכך לא ניתן לצפות מאישה שכמעט ונרצחה על-ידי בעלה שתעבור לסדר היום. עם חברי כנסת כדוד אמסלם, איתמר בן-גביר ומירי רגב לא ניתן לנהל את הכנסת באתיקה ונימוסים בריטיים. עם בוסים סוציופתים לא ניתן להישאר בארגון.

לאהוב את האחר

לך תהיה אתי ותאהב את רעך כמוך, אם קוראים לו אסד, פול פוט, או חמינאי. אפילו התנ"ך ההומניסטי קבע ש"הקם להורגך השכם להורגו". כלומר האתיקה, האהבה, הפרגון, צריכים להתבסס בכל זאת על הדדיות מסוימת אם כי לא סימטרית. צריך לאהוב את האחר אפילו אם הוא לא אוהב אותך כמוך, אך בטח לא אם הוא שונא אותך! וזה ההבדל היסודי בין נצרות ליהדות. כי ישו קבע במתיו LOVE THY NEIGHBOUR AS THYSELF, אהוב את שכנך כמו את עצמך, לא את רעך, את שכנך, דהיינו פוטין וזלנסקי, שרון וערפאת, אירן וסעודיה. ישו מושיט את הלחי השנייה, שום דבר לא הדדי, הוא אוהב וסולח לשונאים שלו, זה מתאים כמובן אם ברצונך להיצלב! שלום עכשיו זה טוב ויפה, אבל לך תגיד את זה לזלנסקי. אשרי המאמין שפוטין יחבק את שכנו וישוב הביתה, כי הם אותו העם, ובא לאוקראינה גואל. רק "תמים" חוזר על אותה טעות עוד ועוד ומקווה שהמציאות תשתנה, כי נמר לא הופך את חברבורותיו, פושע נשאר אלים, קזנובה - בוגדני, מושחת ממשיך להונות, כי אין חדש תחת השמש. על כל 1 שמתקן דרכיו יש 10 שממשיכים בסורם. רק מנהיגים דגולים הצליחו להבין זאת, צ'רצ'יל, FDR, דה גול, בן-גוריון. הם בכלל זכו גם להיות אהובים, גם להנהיג את עמיהם בגיא צלמוות, להוציא אותם מהחושך לאור. הייתה להם זוגיות ארוכת שנים, הלכו בדרך הישר, הם אהבו את עמיהם, אך לא את אויביהם, כי היו חפצי חיים!