סיפורה המופלא של שרה שנירר, מייסדת רשת בתיה"ס החרדיים לבנות 'בית יעקב', שהובא כאן בשבוע שעבר, וסיפר על רדיפתה קשות במשך 11 שנה בשל יוזמתה להענקת חינוך יהודי שורשי לבנות ישראל, עורר עניין רב. מסתבר שרבים כלל לא היו מודעים להתנגדות הרבנית הנוקבת למפעלה הנשגב, שהפר את עקרון "כל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תיפלות".
11 שנה אחרי שהמפעל לחילוץ בנות ישראל מבורותן ומסכנות אחרות חמורות (המרת דת, זנות וכד') יצא לדרך, הכירו בחשיבותו גדולי הדור האדמו"ר מגור ורבי חיים עוזר גרודז'נסקי. כעבור ארבע שנים הצטרף מרן החפץ חיים לתמיכה. וכשנשאל כיצד מתיישבת תמיכתו בהנחלת עיקרי היהדות, כלומר לימוד תורה ורש"י, פרקי אבות וכדומה, לבנות היהודיות, בניגוד ל"כל המלמד בתו תורה" וכו', השיב הח"ח כי "העניין הזה כבר לא שייך לזמננו". נקל לשער אלו חרפות וגידופים היה סופג היום מפי קנאי דורנו, על אמירה שכזו. אולי איזה רב ראשי עוד היה משייכו למחלקת 'רבנים קטנים שמבלבלים את המוח'. הרי כל המשנה ידו על התחתונה, מן הסתם אפילו כשהשינוי דרוש כאוויר לנשימה, כפי שהבין הרב בעל החפץ חיים.
בתצפית ממעוף הציפור, ניתן להבין ששרה שנירר זכתה בניצחון אדיר, חסר תקדים. ניצחונה מוכיח, שבניגוד לדעת רבים, ההלכה אינה קפואה מול תהפוכות הזמן. עצם שמה, 'הלכה', מעיד כי מדובר בפרויקט חי ומהלך, לא שוקט על שמריו. ודאי שהליכה זו צריכה להתנהל רק במסגרת כללי הפסיקה, ללא חריגה מן העקרונות הבסיסיים, אבל גם ללא טמינת הראש בחול מול המהפכים החברתיים, המדעיים והאחרים, המתחדשים לבקרים. הלכה שאינה הולכת עם צרכי הזמן, עלולה למצוא עצמה מנותקת מציבור שוחריה. נצחונה של שנירר מלמד, שמה שנפסל בעידן מסוים, עשוי להתברר בהמשך הדרך כפתרון קסם בלעדי לחוליי הדור ולהתפתחויות הזמן. כך היה מפעלה של שרה שנירר, שהחל דרכו כאיסור מוחלט, הפך לבדיעבד, והתרומם לשיא פיסגת ההידור מלכתחילה.
תפיסת עולם זו, היא שעמדה מן הסתם מאחורי דבריו היוצאים מן הלב של השר מתן כהנא, בכנס 'בשבע': "בעוד שהחומרות ההלכתיות שכל יהודי מבקש להחמיר על עצמו בעולמו הפרטי, הן עניינו האישי, הרי שבראיה המדינתית-ציבורית, כפיית הגישה המחמירה ביותר, בבחינת כזה ראה וקדש, גורמת לתוצאות קשות: פגיעה בזהות היהודית של המדינה, שנאה גוברת ליהדות, ושסע מעמיק והולך בעם היהודי... לדאבון הלב, המהלכים פורצי הדרך שאני מוביל בתחומי דת ומדינה זוכים לקיתונות של גידופים גם מכאלה שלאורך שנים ייחלו להם ומאמינים בדרך הזו... "הגענו למצב שכדי לזכות בלגיטימיות דתית-תורנית, נדרש מאיתנו ליישר קו רק עם בתי המדרש המחמירים והמתבדלים. זה אינו תהליך חדש. ה-דנ"א הדתי בכל הדתות, מובנה כך, שככל שאתה מחמיר יותר, אתה 'נחשב' דתי יותר. זה אותו דנ"א שבמשך שנים חיפש את חותמת הכשרות החרדית.
קל ענות חלושה "כך אנו מוצאים את עצמנו במצב בו המצפן הדתי שלנו מכוון רק לבית המדרש שנמצא על קצה הסקאלה המגזרית בכל נושא, ביישור קו כמעט מושלם עם תפיסות העולם החרדיות, כאשר מעל כולן עומדת הגישה של הכל או כלום".
ומכאן לרפורמה המתבקשת בסוגיית הגיור. כהנא: "הביטו לדוגמה על האיום להקים ספרי יוחסין על כל שינוי פרוצדורלי, ואני מדגיש - פרוצדורלי בלבד, אותו אני מבקש להוביל בגיור ההלכתי - על-מנת להשיב אל הבית היהודי רבבות צאצאי זרע ישראל. האם נטרפה דעתנו? כך הפך כל פוסק הצועד בנתיבי הראשל"צ הגאון הרב ב"צ חי עוזיאל זצ"ל, ל'מחרב קודשי ישראל'. כך הפכו פוסקים ברוחו של הבן איש חי זצ"ל ל'משוקצים' ו'רפורמים'. ומי שחס ושלום מאמץ את דרך פסיקתו של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל, מוקע אל עמוד הקלון החרדי-לאומי.
"במחלוקת הזו, מרשים לעצמם ארגונים מגזריים להאשים רבנים אחרים בהרס היהדות ובצדוקיות. במחלוקת זו אנו שומעים רבנים חרדיים מכנים ראשי ישיבות שלנו, רבני ערים תלמידי חכמים עצומים, בתואר רפורמים, ומצידנו - קול ענות חלושה. במחלוקת הזו יכולים עשרות רבנים וראשי ישיבות לשמוע את הרב הראשי, מכנה גדולי תורה וראשי ישיבות ציוניות 'רבנים קטנים שמבלבלים את המוח' – מבלי למחות על ביזוי תלמידי חכמים. במחלוקת הזו קוראים רבנים חרדים לאומיים להוציא מבתי המדרש ספרים שנכתבו על-ידי רב גדול שסר חינו בעיני מגדירי הקו".
אוי, אוי, אוי. מה היה עושה הרב הראשי והראשל"צ לשרה שנירר, אילו הייתה נופלת בידיו? מן הסתם היה קובע שמדובר בסתם תופרת עלובה, ש'מבלבלת את המוח', וקורע אותה לחתיכת. איך היא מעיזה? האישה היחידה שהצילה את עולם התורה באירופה מכליה, הייתה עוברת אצלו ואצל חבריו וסתם הקנאים למיניהם שורה של טקסי שיימינג והכלמה, הוקעות של ביזוי ושיסוי, בכמויות שאין להן שיעור. כבר ציטטנו בשבוע שעבר את השבחים שקשרו לראשה גדולי ישראלי, שחלקו לה אמירות מחמיאות שלא נשמעו כמותן, כפי שגרס הרב שמשון פינקוס: "אשה אחת ושמה שרה שנירר שמעולם לא למדה דף גמרא, הצילה את כל עולם התורה, ואלמלא היא לא היה שיור לתורה הזאת בזמננו". עד כדי כך! כל המשא הענק הזה הנח בידי שרה שנירר עצמה על כתפיה הצרות, והכל בזכות תעוזתה והבנתה שככה אי-אפשר להמשיך.
במובנים מסוימים, השר מתן כהנא הוא השרה שנירר של ימינו, אף שהוא טרם יודע על כך. גם הוא חייב לקבל החלטות, שמן הסם לא מוצאות חן בעיני רבים, אבל מגובות בידי תלמידי חכמים מובהקים, שמבינים שללא השידרוג שהוא יוזם, ניקלע להתבוללות חסרת מוצא ולקילקולי תערובות שעם ישראל לא יוכל, ח"ו, לצאת מהם. גם מולו קמים קנאים שיורדים לחייו, עד כדי צליית תמנוני טריפה על האש מול ביתו במושב בית גמליאל; וגם הוא, תודה לאל, כמו התופרת הצדקת, ממשיך עם אמונה גדולה בצידקת הדרך. גם הוא מקיים בהידור את צו מצפונו היהודי, המגובה הלכתית בידי תלמידי חכמים יראו שמים, יודעי ה' ודורשי שמו. המעשה הגדול היחיד הנדרש לעת הזו מהשר מתן כהנא הוא להיות שרה שנירר, לא לגור מפני איש, וסוף האמת לנצח. מתן כהנא, הְֶיֵה שרה שנירר!
