העובדה שב-2050 תמנה מדינת ישראל כ-18 מיליון תושבים ותהפוך להיות המדינה הצפופה בעולם, מחייבת חשיבה שונה לגבי תפרוסת הערים בכלל וערי המטרופולין בפרט. על-פי תוכנית המתאר הארצית, תמ"א 35, אמורה המדינה להכיל בעתיד 4 ערי מטרופולין, מטרופולין תל אביב וגוש-דן, ירושלים, חיפה והקריות ובאר שבע. מאז פרסום התוכנית חלפו שלושה עשורים, אולם המגמה שאפיינה את ישראל מראשיתה, התמרכזות יותר ויותר תושבים ב"מדינת תל אביב", רק התחזקה והלכה.
נכון להיום מתגוררים במרחב שבין נתניה לאשדוד, אם תרצו "גוש-דן המורחב", כ-4 מיליון תושבים, המהווים כ-45 אחוזים מכלל תושבי המדינה ועל-פי המגמות הנוכחיות, הנתח של המטרופולין המרכזי יעלה לכ-60 אחוזים לקראת 2050. הראייה הדיכוטומית של מקבלי ההחלטות, "מרכז" מול "פריפריה", נכשלה עד כה כישלון חרוץ, זאת משום שהפריפריה זרועה בעשרות ערים קטנות ובינוניות, שרובן ככולן חלשות סוציו-אקונומית ואינן מושכות אליהן אוכלוסיות חזקות.
העובדה שבמהלך שלושת העשורים הבאים יתווספו למדינה עוד 9 מיליון תושבים, עלולה להיות קריטית לא רק מבחינת הצטופפות האוכלוסייה במטרופולין ענק, בן כ-10 מיליון תושבים, אלא גם ובעיקר מבחינת קיטוב חברתי וכלכלי, שלא לדבר על המשמעות הביטחונית של מדינה שרובה ככולה מנותקת מהמטרופולין המהוה "מדינה בתוך מדינה". על כן שומה על מקבלי ההחלטות לאתחל את הדיסקט מחדש ולחשוב אחרת, לא עוד "מרכז" ו"פריפריה", אלא ביזור מטרופולין, קרי גושי ערים גדולות וחזקות, באופן שכזה שיהיה גם בגליל מטרופולין חדש גדול וחזק וכנ"ל גם בנגב.
הפיתוי, כמובן, יהיה ללכת על הקיים, כלומר לנסות ולקדם את מטרופולין חיפה והקריות בצפון ובד בבד את באר שבע, זאת על-מנת שיגשימו את חזון תמ"א 35 בו באר שבע, לדוגמה, אמורה להיות עיר מטרופולין בת חצי מיליון תושבים. אלא מאי? בשלושת העשורים שחלפו מאז תמ"א 38 נותרה בירת הנגב באותו גודל בדיוק כפי שהייתה סביב 1990, כלומר כ-200 אלף תושבים, ומול תוספת נכבדה של עלייה מחבר העמים וריבוי טבעי, התאפיינה גם בהגירה שלילית משמעותית לעבר "מדינת תל אביב" עתירת מקמת התעסוקה ושאר מני פיתויים.
וחיפה. גם כאן, בדומה לבאר שבע, הייתה במהלך העשורים האחרונים הגירה שלילית ובמיוחד של אוכלוסייה צעירה וחזקה, הן בשל העדר מקומות עבודה והן בשל בעיות איכות סביבה וכיו"ב. וכנ"ל גם ירושלים, שגידול האוכלוסייה שלה מאז 1990 הינו טעות אופטית המבוססת על אחוז גבוה של משפחות חרדיות וערביות עתירות ילודה, זאת לעומת הגירה שלילית גם כן של אוכלוסיות חזקות.
הפתרון, אם כן, יהיה במהלך משמעותי של הקמת שתי ערים גדולות וחזקות, הן בגליל והן בנגב, זאת לצד אזורי הייטק ותעסוקה מרכזיים, גדולים ומשמעותיים. בד-בבד יחוברו ערי המטרופולין החדשות הללו זו לזו ברשת רכבות מהירות ושאר מיני אמצעי תחבורה שיהיו סביב 2050, מה שיאפשר לנייד את אפשרויות המגורים והתעסוקה וכן יטשטש את הדיסוננס הקיים כיום בין "מרכז עשיר" לבין "פריפריה ענייה".
ולמי שתוהה: ערים גדולות חדשות אלה, לא רק שלא יבואו על חשבון חיפה ובאר שבע. אדרבה. הן ייצרו באופן טבעי גושי מטרופולין חזקים הן בצפון והן בדרום, מה שגם יקל מאוד על הלחץ ההולך וגובר על גוש-דן וגם יממש את החלון עתיק היומין של פיתוח הפריפריה.
זוהי, לטעמי, הנוסחה האפשרית היחידה שגם תתניע את שוק הדיור המקרטע ותביא לפריחת ענף הנדל"ן והתשתיות, כולל מאות אלפי מקומות עבודה חדשים, גם תבזר את המגמות האורבניות הבעייתיות הקיימות כבר היום, גם תבזר את מקומות התעסוקה, מהייטק ועד בכלל, וגם תעשה טוב למדינת ישראל של הדורות הבאים. כן. ועל מינוף התחדשות העירונית בערים הוותיקות, כמובן לא נוותר...
