הנשיאה חיות, בואי ואסביר לך.
במכתב שהתפרסם גם בפומבי לח"כ דוד אמסלם כותבת נשיאת בית המשפט העליון:
"דברי בלע, מאיפה הרעל והשנאה? אני נהנית מכוסית ערק, אבל אין לזה קשר לפסקי הדין...".
גם אני מאוד לא אוהב את דבריו של ח"כ הנכבד, אני סבור שביקורת אישית נמוכה נגד שופטים איננה ראויה. אפשר וצריך למתוח ביקורת מוסדית נגד מערכת המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט, אך בניגוד לפוליטיקאים, יש לשמור את השופטים בצד.
כאשר ברור לנו שגם עלי לא מקובלים דבריו של אמסלם נגד שופטים, בואו ננסה לענות על שאלת הנשיאה הנכבדה
"מאיפה הרעל והשנאה"? או בלשון יותר עדינה, מאיפה הביקורת? מה מביא רבים ובכירים לשנוא כל כך את המוסד החשוב הזה? מה מביא אותך להשתלח בו כל כך?
סגנון אין ספק שהסגנון של ח"כ אמסלם הוא מחוספס, מאוד מחוספס, בהרבה היבטים אני מעדיף את הסגנון המחוספס מהסגנון החלק, כי הסגנון החלק הרבה יותר חלקלק מהמחוספס, אם נשים בצד את הירידות האישיות המאד מיותרות ומאד מזיקות לח"כ אמסלם ולכולנו, הרי שהעממיות אהובה עלי הרבה יותר מההתנשאות, והמא... אתיים (לירות) אהובים עלי הרבה יותר מהשני מיליון (שקל). כל אחד מותח ביקורת על-פי סגנונו, ולכן הביקורת
המוסדית של אמסלם הרבה יותר קליטה, הרבה פחות צבועה ולכן נופלת לי הרבה יותר טוב על האוזן.
אמסלם צודק בביקורת שלו, לפחות בחלקה אמסלם עתר לבית המשפט העליון במספר נושאים. אחד מהם נוגע לדוגמה לעיכוב המינוי של בועז לוי כמנכ"ל התעשיה האוירית. אין ספק לטעמי שהעיכוב במינוי בוצע תוך חריגה מסמכות על-ידי שר הביטחון גנץ. היועמ"ש לממשלה כתב על-כך לשר הביטחון
"הפעלת סמכות השר שלא לאשר את המינוי יכולה להיעשות במקרים חריגים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". ובכל זאת השר התמהמה עוד ועוד.
בשלב זה עתר ח"כ אמסלם להשלמת המינוי ולאישורו על-ידי שר הביטחון, ללא ספק עתירה לתיקון פגם מנהלי הראוי לתיקון, ואם הרשות המבצעת לא מתקנת אותו על בית המשפט להורות על תיקונו. בית המשפט העליון העיף את אמסלם מכל המדרגות, בכמה משפטים, על-הסף, בשל העדר זכות עמידה או כפי שקבע בית המשפט עקב
"התערבות בעניינים לא לו".
אמסלם הגיש בקשה לדיון נוסף. גם בקשה זו נדחתה על-הסף, הן משום שלדעת הנשיאה שדנה בה לא עמדה בקריטריונים המאד נוקשים של דיון נוסף והן משום שלטעמה של הנשיאה, החלטת המותב הקודם הייתה נכונה וראויה. אנו רואים ששורש הכישלון של אמסלם בעתירתו היה על כי לא עמד בתנאי סף ואי העמידה בתנאי סף סיכלה את עתירתו מכף רגל ועד קדקוד.
בואו נביט רגע בעתירה אחרת, העתירה לגיוס תלמידי ישיבות שהוגשה על-ידי האגודה לאיכות השלטון, מפלגת יש עתיד ואחרים ומאז שהוגשה היא הובילה לביטולו של חוק, ממשלות נפלו לרגליה ואולי עוד יפלו, עתירה עתירת השפעה.
בואו נחפש טוב טוב ברשימת המשיבים. וראה זה פלא אין ברשימת המשיבים אף חרדי תורן אחד ויחיד לרפואה. הנפגעים העיקריים, לפחות לכאורה, מההחלטות בעתירה לא זומנו על-ידי העותרים לפרוס את עמדתם, ועל-פי העקרונות הנוקשים בהן נדונה עתירת אמסלם ודאי גם העתירה לגיוס חרדים הייתה חייבת להידחות על הסף. יצויין שמשיבים בדין מינהלי לא חייבים להיות גורמי מינהל, הם יכולים להיות סתם אזרחים או ארגונים, אז נקרא להם משיבים פורמליים. חובה על העותרים לכלול אותם ברשימת המשיבים אם הם עלולים להיות מושפעים מתוצאות העתירה. תשובתם לעתירה היא רשות, ואם מדובר בקהל רב, די בזימון נציגיו של אותו קהל.
משיבים פורמליים ראויים בנושא גיוס חרדים הם המפלגות החרדיות, אך שמן נעדר מרשימת המשיבים, ולכן אותה עתירה לא עומדת לכאורה בתנאי הסף ומן הדין שלא הייתה עולה לדיון כלל ונדחית על הסף.
ומה המסקנה גברתי המסקנה היא שעילות הסף הן עוד כלי בידיו של בית המשפט העליון על-מנת ליצור אפליה בין מרחביה למוסררה. אלה נכנסים בשעריו של בית במשפט העליון ומתקבלים בלחם וביין ואלה לא עוברים את הש"ג ועפים בבעיטה, אלה נהנים מזכות העמידה, ואלה "נהנים" מהזכות המפוקפקת של עמידה בפינה.
אינני יודע אם אתם מתכוונים לכך מראש או שזה סתם יוצא לכם, בכל מקרה זה מה שרואים מכאן.
