אנחנו מגיעים לפרשת "ויקהל" אחרי תיאורי שני אירועים בפרשת השבוע הקודמת "כי תישא" בספר שמות פרק ל"ב ובהפטרת השבוע שעבר בספר מלכים א' פרק י"ח, שני תיאורים שקשה לי לקבלם.
קשה לי לקבל את העונש של הרג כשלושת אלפים איש (שמות, ל"ב, 28) שחטאו בחטא העגל. קשה לי לקבל את תיאור הענישה בהפטרת השבוע כלפי החוטאים בחטא קורבן אלילי "...וַיּוֹרִידֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן
וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם" (מלכים א', י"ח, 40).
יש לי שיח ושיג כואב עם נתיב מדמם, בו הלכו משה בפרשת השבוע ואליהו הנביא בהפטרה לפרשה. כואבת לי הגישה המחמירה בפרשה הקודמת בפרשת "כִּי תִּשָּׁא", המדגישה את צירוף המלים המצמררות - "מוֹת תוּמַת" לכתובתו של אדם, שמעד ולא מילא את כל הוראות שמירת השבת כהלכתן. כואכ לי, שגישה מדממת בדם של אדם קיבלה ביטוי בספר, שהוא כה יקר לי, כשלדעתי, קיימות גישות חינוכיות להתמודדות עם אדם שהפר את הוראות השבת, ולא להתמודד עם הפרת ההוראה בקטילת חייו.
אני מצפה מספר הספרים להתמודדות חינוכית עם מי שפגע במצווה דתית ולא בנקיטת האמצעי הקוטל את חייו, כי הוא מעד בקיומה של מצוות דתיות. אין כל הצדקה לשחוט כלשון סופר מלכים א' את מי שמעד מעידה דתית, אלא יש להיאבק על נשמתו בדרכים חינוכיות.
הנושא המרכזי בפרשה שלנו - פרשת "וַיַּקְהֵל" - דן באיסוף תרומות למימוש המטרה - הקמת משכן. יישום המטרה מחייב "כָּל נָדִיב לִבּוֹ יְבִיאָה אֶת תְּרוּמַת ה' - זָהָב וְכֶסֶף וּנְחוֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי..." (שמ', ל"ה, 5). ובהמשך הפסוק מתבקש העם להביא דברים מאוד יקרי ערך כמו "אַבְנֵי שוֹהָם וְאַבְנֵי מִלּואִים לְאֵפוֹד וּלְחֹשֶן".
הכתוב מציין נכונות רבה של העם לתרום, והתוצאה שהתרומות נאספו בהתלהבות רבה מעל ומעבר לנדרש, עד שיצאה הוראה להפסיק את מבצע ההתרמה. אין ספק שערך התרומה, ערך הנתינה של הפרט לצורכי הכלל הוא ערך חיובי, שיש לברך עליו ולהטמיע אותו.
אחד המבחנים של חברה בא לידי ביטוי בנכונות הפרט לתרום מעל ומעבר למען צרכי הכלל.
אודה, שכל שנה, כשאני מגיע לפרשה זו, אני מוצא עצמי אחוז תהיות ושאלות, שאינני מוצא להן מענה משכנע. אני נלהב מנכונותו של עם להתגייס למען מטרה אידאית ולתת מעל ומעבר לנדרש. אך אינני יכול שלא לשאול את השאלה מאיפה לחברת עבדים שחיו שנים רבות תחת העול של קלגס מצרי, שיצאו זה עתה מעבדות לחרות, הרכוש היקר של כסף, זהב, אבנים יקרות ובדים יקרים.
אני תוהה כיצד עם עבדים שעבד בפרך, מררו חייו בעבודה קשה בחומר ובלבנים עד "שֶׁתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלוֹהִים מִן הָעֲבוֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלוֹהִים אֶת נַאֲקָתָם ..." (שמ',ב, 23) מאיפה הבעלות על רכוש כה יקר לעם עבדים עני ומרוד, שעבר את גיהינום העבדות. יותר מכל מטרידה השאלה לשם מה לעבוד את אלוהים במשכן, שיש בו הררי כסף זהב ונחושת. לתמיהה הראשונה - כיצד רכוש כה יקר יש לעם עבדים - נתן הטקסט תשובה די דחוקה.
לצערי, לתמיהה השנייה - לשם מה אנחנו זקוקים למשכן מהודר בחפצי חן כה יקרים כדי להתחבר לעבודה רוחנית ערכית לא מצאתי תשובה.
אני דוחה על הסף הוויה תרבותית, במקרה המדובר הוויה דתית, הפונה לציבור לכונן בית עדוי באוצרות של כסף וזהב כדי לתת ביטוי לפעילות הרוחנית. הערכים היפים של ארון הספרים היהודי אינם זקוקים להוד ולהדר.
לתמיהה הראשונה ישנה תשובה בהוראה, שנתן משה לבני ישראל טרם היציאה ממצרים למדבר בפרק י"ב פסוק 35: "שָׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב...". קשה לקבל את התשובה, שאותם מצרים, שרק אמש עוד זרקו ילודים זכרים ליאור, העבידו את הוריהם בכל עבודה מפרכת, לפתע גילו נכונות להשאלה כה נדיבה של כמויות אדירות של אבני חן יקרות, שמלות יפות וכן כמויות לא מבוטלות של כסף וזהב.
עם התמיהה השנייה אני נשאר עד היום חסר תשובה. מדוע יש לעבוד את בורא עולם במשכן מהודר. מדוע אחרי תקופת הנדודים מתמסרים לבניית בית מהודר. מדוע את עולם הערכים המוסרי של ארון הספרים היהודי יש לעטוף בכסף ובזהב. אני גורס, שריטואל דתי חייב לאמץ ביטויי ענווה, שאינם זקוקים לזהב נוצץ. חשובה הצניעות והענווה של המקום בו נמצא האדם מול אלוהיו.
מצערת התופעה של ההדר והפאר במקומות המהווים משכן לעבודה דתית בעיקר בחצרות של רבנים. אין מקום לגילויי סלידה לעברן של חצרות רבנים ולביטויי נאצה כלפיהן, כפי שבאה לידי ביטוי מחוגי שמאל, אליהן אני נמנה. יש מקום לביקורת על חצרות רבנים, שעלו על שרטון הפאר, ומה שיותר מפואר ומה שיותר נוצץ. ומאידך להכיר בקיומן של חצרות רבנים, המתנהלות בענווה מופתית ובצניעות רבה תוך מתן הדגש אך ורק ללימוד תורה. מצער וכואב, שבימים אלו של מגיפת הקורונה נעדרת האפשרות של לימוד בצוותא, הנותנת חיות לערך הלימודי בכלל ולערך לימוד התורה בפרט.
