מוזר? - לאו-דווקא!

השתתפות דלית שטאובר בישיבת ועדת האתיקה, שאישרה את המשך עבודתה של גאולה אבן-סער כמגישת מהדורת ליל שבת של חטיבת החדשות בתאגיד השידורים הציבורי "כאן", הנה מפוקפקת מצד אחד ומאפיינת את ימיה של "ממשלת השינוי" מצד שני. שטאובר הייתה צריכה לפסול את עצמה מלדון ולהחליט בנושא עקב קשריה הקרובים עם גדעון סער - שר המשפטים ובעלה של אבן, שהיה שר החינוך, שמינה את שטאובר למנכ"לית המשרד. יומן הפגישות של סער נחשף בעקבות בקשת חופש המידע של אמיר לוי מערוץ 14. נמצא בו, כי סער נפגש עם שטאובר בחודש אוגוסט, כששטאובר כיהנה בוועדת האתיקה של התאגיד, המונה שלושה חברים (שטאובר, פרופ' מנחם בן-ששון ופרופ' דוד אלכסנדר, יו"ר). הוועדה אישרה את עבודת אבן-סער כמגישת המהדורה בתחילת חודש ספטמבר - שלושה שבועות אחרי פגישת סער-שטאובר. לדברי שטאובר. הצהירה טרם הדיון על ההיכרות המקצועית בינה לבין סער, והיועצת המשפטית של תאגיד השידור אישרה את השתתפותה בדיון. בפרוטוקול הישיבה אין שום זכר להצהרתה, שנפגשה עם השר סער, וגם אין שום זכר לאישור היועצת המשפטית. התאגיד מסר, כי השתתפות שטאובר בישיבה "אושרה על-ידי חברי הוועדה ובראשם יו"ר הוועדה, פרופ’ דוד אלכסנדר". מלשכת שר המשפטים גדעון סער נמסר: "... למען הסר ספק - בפגישה לא היה כל עניין הנוגע לעבודתה של רעיית השר בתאגיד השידור הציבורי". מסביב ייהום הסער, וזו רק אחת מהשאלות הפתוחות סביב השר, ויש חמורות ממנה. לא הרבה חודשים אחרי החלטת ועדת האתיקה, חזרה שטאובר, ביוזמת סער, למנכּ̤"ל את משרד החינוך. יכול להיות, שזו החלטה כשרה. הכל יכול לקרות תחת ממשלת הזדון, ולקבל חותמת כשרות - למרות הסירחון, שנודף ממנה. כנאמר במקורותינו, "טובל ושרץ בידו".

לא חוצפה

היו שהגדירו את מכתבה של אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, לח"כ דוד אמסלם מהליכוד כחוצפה, כיוון שהתערבה בענייני הכנסת, ולא שמרה על הפרדת הרשויות; ולא היא. ממתי הפרדת הרשויות מעניינת את שופטי העליון ואת חיות במיוחד?! היא בעלת-הבית במדינה, ואיש, כולל יו"רי כנסת ושרים, אינו מרסן אותה ואת עמיתיה; והם משתוללים באוות-נפשם, ומפגינים אדנות וזלזול בשאר הרשויות, למרות שהם רק פקידים ממונים (בתהליך לקוי ונלעג - כפי שנוכחנו לא-אחת וגם השבוע) ולא נבחרי ציבור. את גישתה אני מכיר היטב ממאות שיחות עם אנשים, שכביכול "גנבו להם את המדינה". כלומר, החזירוה לידי בעליה האמיתיים, אנשי הרוב היהודי. אלה לא יצאו מהקלאסר של חיות, למרות סיפוריה על ילדותה במעברה, ולא מהקלאסרים של עמיתיה. מכיר את הניסיון המגוחך לטעון, שאין בארץ אפליה עדתית (ואולי, תלוי בחוצפת הדובר, גם לא הייתה). לחיות ולמתיימרים להיות בעלי המדינה, אמליץ לראות את הסרט הקלאסי, "סלאח שבתי". אפרים קישון, העולה מהונגריה (שחבריה לדעה של חיות הדירוהו משום שביקר אותם בהומור שנון), היטיב לתאר בתסריט מבריק את הפער העצום בין המתיימרים, שהקימו את המדינה, לבין המנוצלים והמקופחים על-ידם. כילד חיוור למדי בשכונה מעורבת, חוויתי את האפליה כלפי מי שהיו שזופים מדי. כשהשזופים ניסו להתמרמר - במהומות ואדי סאליב בחיפה, למשל - הופעלו נגדם בתוקפנות ובאלימות קשות המשטרה ומערכת המשפט. משפח נאשמי ואדי סאליב הנו כתם נורא, שלא יימחה, על מערכת המשפט שלנו. חיות ביישה את עצמה במכתבה לאמסלם, אותה ואת מערכת המשפט, והדליקה עוד אור אדום בוהק - רבותיי, השופטים מנותקים מהעם! כמה ימים אחר פרסום מכתבה "נבחרו" ארבעה שופטים חדשים לעליון, והבהירו לכל, שבית המשפט משתדל להרחיב את השסע בינו לבין העם היושב בציון.

הוקרה

כמה ימים אחרי שיחגוג 82 שנה להיווסדו, יקבל ד"ר אורי מילשטיין, ידידי, את פרס מולדובן לספרות צבאית חדשה על מפעל חייו - הוקרה ראויה למי שפרסם כבר עשרות ספרים פורצי-דרך על ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל ועוד ידו נטויה. את הפרס יעניק לו מרכז אריאל לתקשורת ולביטחון באוניברסיטת אריאל. מילשטיין התחיל בתולדות מלחמות הצנחנים בשנות החמישים (יחידה 101 וחטיבת הצנחנים 202), והמשיך בתולדות החטיבה הסדירה 35, חטיבת הבִּקעה וחטיבות המילואים 80 ו-55. מילשטיין כתב על סיירת "שקד" וגם על מלחמת יום הכיפורים ועל המלחמות שאחריה. הצטרפתי אליו לפני כעשרים שנה, כשהקים עם חזי דחבש ע"ה את הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה. מאז אנחנו מפיקים יחד את הסדנאות החודשיות של הפורום, שמנסות להרים כל אבן, ולחפור תחתיה וסביבה, כדי לתאר את ההיסטוריה הצבאית של המדינה - על הישגיה ועל כישלונותיה הרבים. בגלל שאינו מעדן את מסקנותיו, הודר מילשטיין מזמן על-ידי הממסד. זה החל, כנראה, כשהתחיל לחקור את מלחמת הקוממיות, וגילה את ערוות מפקדיה ויחידותיה. אנשי הפלמ"ח הוציאו עליו חוזה לאחר שלא הצטרף לעדת מעריציהם. זוכר כיצד אל"ם (מיל׳) ד"ר מאיר פעיל, היחצן המוכתר של הפלמ"ח, רתח מזעם על ש"מערכות", כתב-העת של צה"ל, העז לשבור את החרם, ולפרסם מאמר של מילשטיין על מלחמת הקוממיות. ובכל זאת, אין מה שישתווה למחקריו המרגיזים של מילשטיין על מלחמת יום הכיפורים ועל מלחמת הקוממיות. ייתכן, שיכולות להיות מסקנות אחרות, אך מילשטיין ראיין אלפי אנשים ומפקדים, וקרא המוני מסמכים מקוריים בדרכו אליהן. מי שרוצים לסתור את מסקנותיו, צריכים לעבוד קשה מאוד, ולא להסתפק בדמגוגיה, בהשמצות וברצח אופי, כנהוג אצלנו. הייתי שותף ליוזמת מילשטיין להפיק ספר על מלחמת יום הכיפורים. עם כל הצניעות, לספר, "ניצחון בסבירות נמוכה", על יותר מעשרים מאמריו, שהוציא הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה, אין מתחרה על מדף הספרים; ועוד יבוא לו המשך. גולת הכותרת של מילשטיין כעת היא הסדרה, "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות" (שכבר הופיעו עשרה מכרכיה, והאחד-עשר נשלם כעת), המתארת בלי כחל ושרק כיצד הגנה המדינה על עצמה בתש"ח. פרקי הסדרה מתפרסמים באתר הזה - לפני עריכתם לכרכים. מילשטיין מתכוון, שיהיו בסדרה כשלושים כרכים, שאת כולם הוא כותב אחרי תחקיר מדוקדק וממוסמך. מיזם עצמאי כה שאפתני בלי שום גיבוי מוסדי לא היה מעולם בארצנו; ורק על כך מגיעה למילשטיין הוקרה.

מדריך למשבר אוקראינה

המשבר בין רוסיה לאוקראינה אינו חדש, ואיש לא הופתע, פרט לארצות-הברית ולברית נאט"ו, כשפרץ הסיבוב הנוכחי. בינתיים כבר הפיל המשבר חללים, כשאיפס את יוקרת ג'ו ביידן, נשיא ארצות-הברית, לקראת בחירות האמצע הבאות עלינו בקרוב, והציג את נאט"ו ככלי שבור וריק. יעקב קדמי, שהיה ראש ארגון "נתיב", ינסה להסביר את המצב, ויענה לשאלות בסדנה החודשית של "פורום אלפרדו", שתתקיים, כרגיל, בספרייה הציבורית "לדורות" (שדרות דוד המלך 20) בלוד, ביום חמישי, עשרה במארס 2022, בשעה שש וחצי בערב.