הרגעים הקטנים האלו שאני חושב שאולי יש אפשרות סוף-סוף שאכנס למגרש של הגדולים. מחשבות שלא עוברות. מתחילות אי-שם בילדות ונמשכות עד הסוף. הגעתי לשכונה בה גדלתי לפני כמה ימים עקב שתי פטירות של ותיקי השכונה. ואז הסתבר שעוד אחד מוותיקיה שעזב לנתניה גם נפטר באותו שבוע. בנוף הבתים הישנים אשר היו צילי בימי ילדות. הבניינים אותם בניינים. הגרפיטי, המקלטים המחניקים והזיכרונות. אנחנו רוצים לספר לעצמינו שלא היה כמו הימים האלו. שהם היו מתוקים מדבש. זה אולי נכון. אבל אף אחד מאתנו לא רוצה לחזור לשם. כמעט אף אחד מאתנו לא מגדל ככה את ילדיו היום. עם משחקים בחוץ עד שעות הלילה המאוחרות. ההסתובבות עם חבורות נערים שיכולים בעיקר לסבך לך את החיים. המכות, הקללות, הגניבות הקטנות. לא הכל היה חשוך שם, אבל לא הכל היה ורוד שם.
בשכונה הישנה בה גדלתי לא היה מגרש כדורגל מסודר. והמגרש ההוא שהיה מרוחק יותר ליד בית הכנסת "אהבת אליהו", היה כבר תפוס בידי החזקים. מאחר שאמצעים רבים לא היו לנערי השכונה שלי, הם ירדו לשחק בין שני טורי הבניינים. ספסלי האבן היו חלק מקורות השערים ועמודי התאורה שהיינו מדליקים ומכבים בבעיטה היו לחלק מהמגרש. איפה ראיתם שחקן כדורגל רץ עם כדור בין הרגליים ונעזר בעמודי תאורה להתחמק משחקן יריב? רק אצלנו. אחי הגדול, שכבר אז נועד לגדולות ונצורות במגרשי הכדורגל, שזה אומר אולי לשחק בהפועל דימונה, היה ממארגני המשחק. חשבתי שזה ייתן לי קידום כלשהו, אבל קידום הבהיר לי זה רק אם יש כישרון. כמו כל מקום אחר בחיים, אתם יודעים.
זו הסיבה שהבנים של רבנים הופכים להיות רבנים, זו הסיבה שבנים של טייסים הם על-פי רוב טייסים. עניין של כישורים ולא קשרים. היכולת להיבחר בין הראשונים הצריכה יכולות גבוהות מעבר לכישורים הנדרשים של שחקן טוב שיודע להעביר ולהבקיע. נדרשו למשל כישורים נוספים כמו לסיים את המשחק ולנצח לא רק במגרש אלא גם במכות שהגיעו לאחר מכן. משפחות משפחות התאגדו כדי לחבוט זה בזה, ולתריסים ששברו במהלך המשחק עם כדורים טועים, הצטרפו גם כמה ראשים. מאחר שלא הצטיינתי בכדורגל ובהטחת ראשים של אחרים הייתי כרגיל יושב לצפות מהצד.
עד היום אני נפגש עם אותם נערים שהיו חברי הילדות של אחיי הגדולים שמתעקשים לספר לי שגדלנו יחד. אני מנסה להסביר שאני בעיקר נגררתי אחריהם, ילד בן שתים עשרה עם נערים בגיל צבא. אבל הם בשלהם. אדם זוכר את מה שהוא רוצה לזכור. הייתה לי האפשרות להיבחר כשוער, אבל להיות שוער במשחקים האלו זה כמו ללכת למשחק של ביתר ירושלים עם חולצה אדומה (ואני מקווה שאני עושה הקבלה נכונה). מתכון בטוח לסיים עם כמה חלקים שבורים חוץ מהראש. בקיצור לא שחקן ולא שוער. ככה על מי מנוחות. מידי פעם מזכיר לאחי הגדול שאני כאן ומידי בקשה מקבל סירוב נחרץ. לא פשוט להיות ילד בעולם של מתבגרים. ואז הגיעה ההזדמנות.
זו הייתה הפעם שבה זכיתי בחידון כלשהו, מה שנתן לי את הפרס המיוחל - כדורגל. כדורגל היה מצרך מבוקש באותם ימים והיו פעמים שגם פחיות מעוכות שמשו ככדור. ברגע אחד הצטרפתי למגרש של הגדולים. הם רצו כדור ואני רציתי לשחק. אני נתתי כדור והם בחרו בי ולא לתפקיד השוער. את גודל התרמית הבנתי רק כמה רגעים לאחר מכן כאשר המשחק התחיל והבנתי שאיש לא הולך למסור לי את הכדור. כלומר גם כאשר היה נדמה שהנה אני בעמדה הנכונה והנה אני יכול לעשות משהו, לא היה במגרש ולא מחוצה לו מישהו שחשב כמוני. ממרחק הימים אני יודע שהם צדקו, אבל אז לא יכולתי לוותר על ההזדמנות שנקרתה בדרכי. ואם לא הזדמנות אז אין משחק.
תפקידי היה מעתה לנסות ולהשיג את הכדור שלי חזרה. לך תעשה את זה מול עשרה שחקנים בריונים, והנה דוגמה לחיים ל-למה לא עושים עסקים עם עשרה בריונים גדולים וחזקים ממך. בסוף הצלחתי. ברגע אחד כשהכדור עבר לידי חטפתי אותו ונמלטתי על נפשי. לקח כמה ימים עד שיצאתי ממקום מחבואי. איזה שלושים ארבעים יום. מי סופר. העיקר שהכדור בידינו. הוא לא שרד הרבה אחרי. כמה בעיטות ועד שהחילו לצוץ בליטות פנימית עגולות כמו העיגול שיוצא במצח אחרי שנופלים עליו. לא שוויתרנו לכדור. הוא המשיך עד אשר נפח את אווירו לחלל וחזרנו לשחק בכדור טניס כדורגל. הוא קשיח יותר אין מה לומר.
(המשך בטור הבא)
