לממשלה יש מה ללמוד מהכנסייה הקאתולית. כאשר החשמנים נקראים לבחור אפיפיור הם מתכנסים בקפלה הסיסטינית, שנבנתה וקושטה בשלהי המאה ה-15 וה-16 ובה גם יצירותיו של מיכאלאנג'לו. זו הקונקלאווה, ההתכנסות. הם שרים ומתדיינים ומתפללים פעם אחר פעם, ומתבודדים מן העולם, ומצביעים ושוב מצביעים, וכך חוזר חלילה עד שבוחרים בעומד בראשם ואז יוצא עשן לבן מן הקאפלה וזו ההודעה שהפור נפל.
כך צריכה הייתה קואליציה זעומה מבחינה אריתמטית כמו זו שהקימו נפתלי בנט ויאיר לפיד לנהוג בכל ימות השנה. אומנם לא להסתיר מהציבור מה מתרחש בקאפלה (שאגב נבנתה במקורה על-פי ממדי בית המקדש הראשון שבתנ"ך) ולאפשר לאומה להבין מה המחלוקות, אבל לדחוס את מהותן פנימה ולא לאפשר (בהסכמה) לכל אחד לעשות באי ההסכמות ככל העולה על רוחו.
אלי אבידר עתיר הזכויות מכיכר בלפור, אינטליגנט עם תגובות לא בוגרות דיין, הוא דוגמה לכך. במקום למצוא לעצמו משטח ציבורי לפעילות הוא משחק ברוגז ופורש מן הממשלה לא מפני שנכשל בתפקידו אלא מפני שלא עלה בידו להסדיר לעצמו תפקיד. חמור מזה בני גנץ. הוא מחליט על דעת עצמו למוטט את ההצבעה הקואליציונית בכנסת בגלל עניין צודק או שגוי, מדויק או מופרז, במקום לכנס את כל גורמי הקואליציה ולמצוא פתרון למשבר הפנסיות בצבא. וכך נהגה בחוסר אחריות גם סיעת רע"ם בהזדמנויות קודמות.
הווטו שגנץ ואבידר ורע"ם נטלו לעצמם כלפי הממשלה הוא סוג של אלימות מילולית מן הזן שבכיכר העיר הופך לקטטה פיסית. פסקה זו ראויה להימחק אם לא מדובר בטעות פוליטית חמורה אלא בכוונת מכוון, דהיינו שגנץ שוב מפלרטט עם ההצעה לחבור אל ח"כ בנימין נתניהו. אחרת אי-אפשר להבין את הכרעתו, וגם בוז לחברי סיעתו, שאם הוא הורה להם להפר את הלכידות הקואליציונית לא קם אף לא אחד מהם להמרות את פיו. הוא שאמרנו, חסרה להם קאפלה סיסטינית, תרבות פוליטית של קונקלאווה.
