יואל מרקוס שנפטר היום (יום ד', 24.2.22) כתב יפה מכולנו. בעצם לא כתב. הוא צייר את מאמריו והמלים היו מגוון צבעיו המרהיבים. גם ממרום מעמדו הכתיבה הייתה לו קשה מנשוא. הוא התייסר בה ללא הרף. אולי מפני ששאף לשלמות וחש כי לעולם אפשר להתנסח ביתר הצלחה.
הירבו לשבחו בפניו, אבל לא היה יהיר. היו במאמריו תוכן וגנדרנות. גם בחייו. תמיד בהופעה מרשימה עם הבגד והמכונית ושעון היד "הכי-הכי".
כוחו היה בעיתונות המודפסת. מרקוס היה מין חזאי דייקן באיתור הנושאים והעמדות המקובלים על קהל קוראיו, ומילא את ציפיותיהם בשיעור מרשים. שנים של דיונים יומיים בהנהלת הארץ בעריכתו של חנוך מרמרי הביאו אותי למסקנה שלא עבר את מפתן האוניברסיטה. אבל את הנושא הנקודתי שחקר במאמרו הקרוב למד ושינן וחזר לבדוק ללא הרף. הוא שאמרנו כי השקיע רבות בשני מאמריו השבועיים.
הישגו הבולט היה שרבים מקוראיו הנאמנים אמרו לעצמם בהגיעם לשורה התחתונה כי "מה שיואל כתב זה בדיוק מה שחשבתי". אחרים אמרו כי לא ידעו מה עמדתם עד שיואל ניווט אותם במאמרו.
לעומת זאת איני זוכר כי השתתף אי-פעם במאבק ציבורי ממושך, ובא בתביעות ונלחם למען מה שנראה לו צודק במחלוקת ציבורית ממושכת תהא סוערת ככל שתהא. הוא נעדר כמעט כליל מהמלחמה בשחיתות הצווארון הלבן. הוא פטר את עצמו מכל תחושה של שליחות ציבורית במקצועו כעיתונאי. בעבורו הנושא הבוער ביותר תם בשיגור כתב היד של מאמרו לבית הדפוס.
הישגיו לא עמעמו את החרדה שהלכה עימו לכל מקום. הוא חשש מעדשת המצלמה באולפן הטלוויזיה כאילו הייתה קנה רובה המכוון אל רקתו. פעם יחידה ניאות להתראיין ב"ערב חדש" בפרסמו ספר על יינות. הוא הגיע לאולפן נשען על חברו דוד קוליץ שהלך לפני כחודש לעולמו, היתנה את הראיון בהקלטה מראש, ובמהלכו חוורו פניו. למיטב זיכרוני לא חזר עוד לאולפן עד יום מותו.
מרקוס התחפר בהארץ ולא נע ולא זע. הוא היה כינור ראשון בתקופת הזוהר של העיתונות המודפסת, שהלכה לעולמה שנים רבות לפני שמרקוס צעד הלילה בעקבותיה, והוא בן 90.
