כוחו הכלכלי של פוטין אינו מאפשר לו להכריע מאבקים על הגמוניה עולמית באמצעות סנקציות כלכליות או פיננסיות. מאידך כוחו הצבאי מאפשר לו לבצע מהלכים מרחיקי לכת בעיקר במדינות המחוברות לרוסיה חיבור יבשתי. עובדה זו מנוצלת על ידו באוקראינה, שכנתו. כלכלית ואסטרטגית, אוקראינה הייתה חלק מרכזי באימפריה הסובייטית, ובראייה הרוסית של פוטין, עליה להישאר כזו גם כיום. מטרת המלחמה באוקראינה – אחת המדינות הגדולות באירופה¹ עם כ-44 מיליון תושבים² - היא לעצור את "בריחתה למחנה הדמוקרטיות" המערביות ולשמרה כמדינת חייץ מול ברית נאט"ו האירופית וכתגבור כלכלי למשק הפאן-רוסי החדש, שהוא עתיד להקים כחלק ממיצובה של רוסיה בעולם המעצמות המתהווה שוב. מטרות אלה מרמזות גם על המשך דרכו שאותה התווה באופן מפורש בדרישות הכלליות שהציב למערב חודשים אחדים לפני פרוץ המלחמה. כבר אז, הייתה העוצמה הצבאית הדרושה לו למימוש תוכניותיו מוכנה לתפקיד שיעד לה. לאחר הפעולה באוקראינה, תהיה עוצמה זו מנוסה צבאית להמשיך בכל מה שדרוש לפעולה גם במדינות הבלטיות – מדינות חיץ בצפון אירופה – ומול מדינות מזרח אירופיות אירופה נוספות – מולדובה, פולין, הונגריה, רומניה, צ'כיה, סלובקיה ומולדובה - כולן מדינות קטנות יותר בשטח ובמספר התושבים מאוקראינה. מזלן של מדינות אלה הוא שהצטרפו לנאט"ו עוד בימים שבהם צל עברה של בריה"מ היה מאיים למדי ואירופה המערבית בשיתוף עם ארה"ב פעלו כיחידה אסטרטגית אחת בעלת אינטרסים משותפים מובהקים; אוקראינה אחרה את הרכבת. מאחר שהיא איננה חברת נאט"ו, הפלישה הרוסית אליה אינה מחייבת את כל 30 מדינות נאט"ו להצטרף להגנת המותקפת. פוטין שיקלל זאת בחישוביו, כשם ששיקלל את ההשפעה שתהיה למהלך הכוחני המובהק נגד אוקראינה "הגדולה".

לא ברור מה הביא את זלנסקי להאמין שנאט"ו וארה"ב יעמדו לצידו בעימות ממשי עם פוטין; אפשר שהיה זה חוסר ניסיונו הפוליטי במדיניות בינלאומית של כוח ואינטרסים. כך או כך ניתן לקבוע בוודאות שכל השחקנים בצד העומד מול פוטין טעו.³ הוא איננו מורתע מהסנקציות ואיננו חושש מאיומים צבאיים שאינם בנמצא. מלבד ארה"ב אין כוח שיכול להציב בפניו אתגר, וארה"ב, כידוע, נמצאת כבר רובה ככולה באיומים הסיניים שבמזרח. שם, מחכה לה אתגר גדול בהרבה מזה של פוטין באוקראינה - האתגר הסיני בטאיוואן ובים סין הדרומי. פוטין לקח זאת בחשבון ובדיעבד מסתבר שתאם פעולות עם נשיא סין שי, באולימפיאדת הקרח בסין. מעתה, על ארה"ב לקחת בחשבון מצב עולמי חדש בו גם סין מתחילה לעצב את אזורי השפעתה בעולם הרב-קוטבי שבדרך. למעשה, עולם זה כבר כאן⁴ אבל טרם הבשילו בו כל השחקנים ביכולתם לתת ביטוי למלוא רצונותיהם. פירוש הדבר שבשני העשורים הקרובים, צפוי העולם לזעזועים ניכרים ולהפתעות פוליטיות גדולות. אינני סבור שפוטין מבקש לשלוט ישירות על אוקראינה, כלומר לספחה לרוסיה. ככל הנראה, ידיח את זלנסקי ומשטרו, כתגמול על שלא השכיל להאזין לתביעותיו ומפני שאין טעם להותיר על-כנה ממשלה שתפיסותיה נוגדות בתכלית את שלו. כניעת אוקראינה תשמש תמיד תזכורת מאיימת לחתרנות אנטי-רוסית. למעשה, המשך דרכו של פוטין תלויה בשתי שאלות: א. האם ישלים הציבור האוקראיני עם חסות רוסית תחת ממשל חדש בקייב שיהיה בעל אוריינטציה פרו-רוסית ולא פרו-מערבית. ב. האם תבין ארה"ב שהיא אחרה את הרכבת בשאלת אוקראינה ובמקום להמשיך במלחמה קרה כלכלית ואחרת ולשלוח את פוטין לאתגר את המערב באזורים נוספים בעולם מלבד אירופה, תקבל חלק מתביעותיו, תסיר את הסנקציות ותתארגן מחדש באירופה ובנאט"ו לקראת מאזן הכוחות העולמי החדש שבדרך.

האתגר שמעמיד פוטין בפני המערב במהלכיו הנוכחיים מרובע: ראשית, כיצד בולם המערב את רוסיה וסין באירופה ואפריקה מהשתלטות ויצירת עובדות בלתי-הפיכות שיאתגרו את החוף המזרחי של ארה" באופן ישיר. שנית, תפקידה של ברית נאט"ו הוא לבלום התפשטות רוסית במזרח אירופה בכלים שאינם גוררים למלחמה גרעינית. לשם כך חייבת נאט"ו להיארך מחדש ללוחמת יבשה באירופה בנשק וגייסות קונבנציונליים איכותיים ובמספרים גדולים. מבחינת אירופה, פרוש הדבר הוא הגדלה משמעותית של ההשקעות בצבא וביטחון שוטף בראש וראשונה טנקי-מערכה, נגמשי-סער, ומערכים לוגיסטיים גדולים ועתירי יכולת. שלישית, נראה שפוטין עדיין לא הפעיל את מלוא יכולותיו במלחמת סייבר והוא עדיין מסוגל לעשות זאת אם ימשיך המערב לאטום את מוחו וליבו בפניו ולהתעלם מרצונותיו. התנהלותו של ביידן עד כה שגויה ומהווה את אחד הגורמים החשובים לפריצת מלחמה זו (גם זלנסקי במגרש זה, אבל חשיבותו שולית). על המערב להפסיק לשחק מול פוטין בכלים מדרג שני ושלישי דוגמת מקרון או ג'ונסון. שניהם גורמים מעוניינים ומכאן יריבים פוטנציאליים ולכן ספק אם ניתן לראות בהם מתווכים ראויים. רביעית, המאבק הנוכחי איננו אידאולוגי דוגמת המלחמה הקרה בין הקומוניזם לקפיטליזם. אולם איננו נעדר סממנים רעיוניים. בעוד פוטין "יודע" לחיות עם דמוקרטיה "ממותנת", אין ספק שלא יקבל את הפוסט-מודרניזם ואת האנרכיזם הנובע מהעמדת זכויות הפרט מעל לכל מסגרת ו/או רשות ממלכתית של המדינה – ובצדק, לטעמי. הריקבון החברתי והמשטרי במערב אירופה ולאחרונה גם בארה"ב, מצדיק עמדה זו. באקלים הפוליטי של פוטין, לרשתות החברתיות תפקידים מוגבלים ולכן, מי שינסה לתלות את יהבו בהם לחילוץ אוקראינה מ"ציפורני רוסיה", או להשפעה תקשורתית על מדיניותו הבסיסית של פוטין – טועה ועשוי להחריף ולהאריך את המלחמה ונזקיה. לדיון הנוכחי גם פן ישראלי. סוגיית יהודי אוקראינה והקשרים עם מדינה זו בהווה ובעתיד, הם כמובן סוגיות נזילות ודחופות אך אינן מהוות איום על ישראל; ההפך הוא הנכון. לעומת זאת הסכסוך בין פוטין למערב עשוי להשליך על ישראל ברמה אסטרטגית. ככל שיחריף העימות בין רוסיה למערב בראשות ארה"ב, כך תיתבע ואולי תאולץ ישראל לנקוט בו עמדה מפורשת יותר. אירן מבינה היטב את הסיטואציה ויודעת שרוסיה וסין תהיינה רגישות פחות מארה"ב, ישראל והמערב לפיתוח יכולת גרעינית אירנית. הן גם אינן רגישות למצב זכויות-האדם באירן. לפיכך, איתגור ישראל ע"י המערב עשוי לבוא גם כתמיכה בתוכניות ההתפשטות של אירן וטורקיה. גישותיה הבסיסיות של ארה"ב למחויבויותיה הבינלאומיות אינן משכנעות בלשון המעטה – שוב מתגלה במערומיו "האמריקני המכוער". הצורך של ישראל להיערך לתקיפת מתקני הגרעין באירן הופך ריאלי יותר והמב"מ נעשה פחות אפקטיבי ויותר מפוקפק במיוחד בתחומי סוריה. נראה שמבחן צבאי ריאלי נגד לבנון וחיזבאללה נעשה לכמעט בלתי נמנע ורצוי מאוד שצה"ל יתחיל להתכונן ברצינות ומהר גם לכך. בקשתה של אוקראינה מישראל לתווך בסכסוך בינה לבין רוסיה שהתפרסמה לאחרונה, חייבת להישקל ברצינות רבה אבל בתאום מלא וזהיר עם ארה"ב. קשריה הטובים של ישראל עם כל הצדדים והיותה חיצונית לעימות המעצמות, עשויים להפוך כך עבורה לנכס אסטרטגי חשוב ביותר בזירה הבינלאומית.