עמנואל נבון (במאמרו: "פגישת בנט-פוטין: ראש הממשלה הלך רחוק מדי", ד"ר עמנואל נבון, גלובס, 7.3.2022) קובע במאמרו זה שבנט הלך רחוק מדי בפגישתו עם פוטין במוסקבה. קביעה זו נראית אינסטינקטיבית (תחושת בטן) משום שהוא אינו מנמק במאמר את כותרת מאמרו. קביעה זו נעשית אעל-פי שהוא אינו יודע מה נאמר בפגישה, מה הייתה מטרתה, מה באמת הושג בה וכיצד תשפיע על האירועים הבאים באוקראינה ובאזורנו. בעיני זו מסקנה חסרת יסוד. השאלה מתי מנהיגים טועים במהלכיהם חשובה, אבל ערכה הוא בעיקר היסטורי ומשמעותו החמצת הזדמנת. השאלה האמיתית היא מה ידע בנט לפני הפגישה, מה ביקש להשיג בה, האם המטרות הושגו במלואן או רק בחלקן ומה הנזק שגרמה הפגישה, אם בכלל. נראה שמה שמנחה את נבון הוא העובדה ש"אינו אוהב" את הרעיון שבנט, כראש ממשלה צעיר וטרי העז לנקוט יוזמה מול פוטין הרוסי ועשה זאת חרף העובדה שבכך גילה עצמאות מדינית גם מול המערב וארה"ב בראשו. אני שולל גישה זו.
"ההרגשה הטובה" שמתלווה לניסיון לכנות את פוטין פושע מלחמה אעל-פי שמעשיו אינם שונים ממעשיה של ארה"ב בקוריאה, בווייטנאם, בצ'ילי (איינדה), בעירק, באפגניסטן ובמקומות נוספים, כאשר את נשיאי ארה"ב לא כינה כך, מעידה על גישה אנטי-רוסית מוטה שלא לומר משוחדת. אכן, מטרותיו של פוטין ידועות ונגזרות כמו גבולותיה של ארה"ב ושל מרבית מדינות המערב משיקולי אסטרטגיה לאומית וממהלכי מלחמה שאיפשרו את מימושם. העובדה שלפני כ-43 שנים החליט שליט רוסיה דאז, גורבצ'ב, לפעול לפרוק האימפריה הסובייטית משיקוליו שלו, אינה מבטלת את העובדה ששיקולים אלה נסמכים על הבנות עם המערב ובראשו ארה"ב, שבחלקן קשורות קשר הדוק למציאות הגאו-אסטרטגית שתתקיים במזרח אירופה לאחר הפירוק. מציאות זו לא נשמרה ע"י המערב ואת עלבון הפרת ההבנות הללו בא פוטין לגבות עתה - בהסדר לוחמתי או בהסדר דיפלומטי, אבל ללא סחבת נוספת.
פוטין אינו מבקש להפוך את אוקראינה למדינת-חסות, אלא למנוע ממנה להפוך למדינה אויבת בחסות ברית נאט"ו על גבולה המערבי של רוסיה האירופית. זו ללא ספק תוצאה של אינטרסים אסטרטגיים של רוסיה במאזן העולמי החדש המתהווה סביב כניסתה של סין למערך המעצמות "המנהלות את העולם". השילוב בין ארה"ב לאירופה ונאט"ו הוא שמוליך את רוסיה לשת"פ עם סין ומכאן גם לאינטרס ברור גם במפרץ הפרסי. יציאת ארה"ב מהמפרץ ומאזורנו בכלל, מזמינה כניסתם של כוחות אחרים ולא ירחק היום ונראה כאן גם את הודו וכנראה מדינות מדרום אמריקה.
השאלה אם יש או אין לישראל עניין בסדר עולמי חדש היא בלתי רלוונטית. הסדר העולמי החדש הוא סדר בין מעצמות-על כאשר שאר המדינות תשחקנה בגבולות החופש שיתיר להם מאבק המעצמות. עם זאת, ישראל אכן החליטה להסתפח לגוש המערבי בזכות ההגמוניה שגילה באזורנו ומעמדה הפוליטי של יהדות ארה"ב, אחרי שרוסיה הציבה עצמה לצד העולם הערבי. עתה כשארה"ב מנהלת מרחב זה ממרחק בטוח ומאחור, מפקירה את חזיתו למשחק כוחות מוסלמי שיעי-סוני של המעצמות האזוריות טורקיה ואירן, משבשת את הברית הסונית המתונה שאמורה לאזן את שאיפות ההתפשטות של אירן באמצעות חיכוך גובר עם סעודיה ובהנהגת המפלגה הדמוקרטית שלה מאפשרת בפועל לאירן להתקרב קירבה מסוכנת ביותר לנשק גרעיני ומגלה עמדות עויינות לישראל בשאלת גבולות הביטחון שלה - מתחילה "האמלגמציה" הפוליטית ההיסטורית של בן-גוריון להיראות כפחות מובנת מאליה.
הואיל וסין נכנסת עתה לאזור ככל שארה"ב יוצאת ממנו, כבר אין ישראל יכולה לחסות אך ורק תחת המטריה האמריקנית שהולכת ונפרמת לנגד עינינו. העובדה המצערת שממנה נוטה הכותב להתעלם היא שגם ארה"ב פועלת במזרח התיכון בראש וראשונה לפי האינטרס האמריקני והרבה פחות בהתחשב באינטרס הישראלי - לפחות במה שנוגע לגרעין האירני. הפילוסוף אלכסנדר דוניו אולי היה פעם מורהו הרוחני של פוטין, אבל הוא אינו נחוץ בכדי להסביר את מהלכיו הנוכחיים הברורים לגמרי. אילו הייתה אוקראינה קצת פחות נלהבת וקצת יותר מציאותית, ניתן היה למנוע את המלחמה; אבל לא ללא ויתורים אוקראינים והתחשבות באינטרסים המעצמתיים של רוסיה.
כמו בכל האימפריות, מי שקרוב יותר לליבת הכוח והאינטרס שלהן, נהנה מחסות אמינה ועוצמתית יותר מצידן, ובשולי מרחב החיכוך בין ההשפעות, מתנהלים המאבקים העיקריים, שחלקם צבאיים וחלקם נערכים בכלים אחרים. ביקורו של בנט ברוסיה והמשכו באירופה הוא תקדים למציאות החדשה ולמערך הכוחות העולמי המשתנה בין אם נרצה ובין אם לאו. אפשר שיניב דיבידנדים משמעותיים ואפשר שלא. פוטין ישיג את יעדיו ואם נצליח לגרום או לתרום לכך שאוקראינה לא תתרסק במהלך זה, תהיה זו תרומה משמעותית מאוד לעולם. בכל מקרה, חייבת ישראל לקיים מערכות יחסים עם כל הכוחות המובילים באזור דווקא מפני שאיננו יודעים בוודאות אנה מועדות פניו ומפני שהגמוניית ארה"ב נחלשת ומתרחקת ממנו.