כבר כתבו מספיק מילים על מלונות. על שירות החדרים. קפיצות על המיטה שמותר רק במלון. על ההגדרות העלומות חצי פנסיון, פנסיון מלא והכל כלול. על התור לחביתות בבוקר, על התור לקפה שזה בערך כל הבוקר, ועל התור לתור הבא. ואז תורים לארוחת ערב בעמדת הברביקיו, בעמדת הסלט, בעמדת הפלאפל. וחוזר חלילה. ואם זה פנסיון מלא, אז זה אומר מלא תורים עד שיוצאים לפנסיה. שמדובר באירוח רגיל, להגיע למלון בכלל ובעיקר בתקופת הקיץ זה גם מבחן בצניעות. יש את התחושה שחופשה במלון זה שחרור מהשגרה ושחרור מהמחויבות למסגרת הכללית של החיים והמסגרת הדתית בפרט. לא פעם נתקלתי במבטים זועמים כשניסיתי לארגן מניין במלון כזה או אחר, ולא פעם הייתי צריך להתנצל על היותי בתפקיד מש"ק הדת של המקום. הפעם ויתרתי על זה והלכתי להתפלל רגיל. לשמחתי לא נצרכנו לגיוס מניין.
בסופ"ש האחרון בקרתי במסגרת משפחתית במלון בעיר החמה אילת. שני דברים היו שונים בחופשה הזו, ממה שלא חוויתי עד כה לפני. הראשון היותו של המלון במסגרת אירוח הכל כלול. האפשרות להיכנס כל שלוש שעות לחדר האוכל, זה בדיוק הרגעים שמתחילים לעלות בי התהיות - האם לא כדאי להתחיל דיאטה? וידוע מה שאמר מי שאמר - שדיאטות לא מתחילים במלון ובטח לא כזה שמציע את ה-הכל כלול. המעניין באירוח כזה הוא האיזון שבן אדם מוצא לעצמו מבלי להרגיש. ביום הראשון הצלחות מלאות עד הסוף ומנסים הכל. טועמים מכל הקינוחים מכל האפשרויות ומכל הסוגים. ככל שחולפים הימים הצלחות הולכות וקטנות והמנה הופכת להיות דומה למה שאתה אוכל מדי יום - אם זכית ויש לך חדר אוכל בבית או בעבודה.
מה שעוד מעניין במלונות ובכלל במסעדות, זה הצורה שבה מתייחסים לילדים שלנו באוכל. בחדר האוכל הוצבה עמדת אוכל לילדים שכללה בעיקר נקניקיות ושניצלים שקשר בינם לבן בשר הוא מקרי בהחלט. כתוספת הם הציעו אורז לבן והרבה צ'יפס וקטשופ. כנראה שבענייני בריאות זה לא חלק ממה שחושבים עלינו במלון, ובמיוחד כאשר מדובר בילדים שלנו. זה ברור להם שילד לא אמור לאכול משהו אחר. נכון שילד אמור לאהוב את ההיצע הזה של נקניקיות וקטשופ, אבל האם זה הדבר היחידי שמתאים להם? למה לא מנסים משהו אחר בטעמים שלהם?
עוד דבר שונה היה במלון הזה וזה האפשרות להפקיד את הקטנות שלי בידי צוות המלון בעוד אנחנו הגדולים משוחררים מכל משא. הגענו, נרשמנו, צמידים הושתו על ידינו, הפקדנו את הילדות בידי הצוות המיומן ואני שלא שומע טוב סברתי שניתן לבוא לקחת אותן עד גיל 16. מסתבר שאמרו לי שצריך לקחת אותן עד השעה 16:00. בגילי קוראים לזה שמיעה סלקטיבית. ברגע אחד השתרר שקט סביבנו.
חזרנו אני ומרתי להיות זוג צעיר כמו אז לפני עשור ויותר. זוג נטול דאגות, נטול קפאין והרבה הפוך בחלב סויה. דברנו קצת על הילדות. בלשנו אחרי צוות הבידור ששעשע אותן ועשה זאת בהצלחה יתרה, ובעיקר תהינו - מכאן לאן? מפה לשם מצאתי את עצמי בסניף דלתא ממתין בתור עם ערימת בגדים תוך כדי שמרתי מעמיסה עוד ועוד. בקצה הערימה הנחתי זוג גרבים רק כדי להבהיר לה לקראת יום האישה מי פה הגבר בבית. גבר מלשון גרביים. אחרי שעתיים כאלו חשבתי שאולי כדאי לחזור להיות הורה במשרה מלאה. זה יותר זול וגם יותר מעניין מלהקיף את מתחם ההחלקה על הקרח ח"י פעמים. חזרתי לבנות שלי שמצידן הכחישו כל קשר אליי, והעדיפו להישאר בארוחה הקבוצתית עם התפריט המוכר של נקניקיות וקטשופ.
נגשתי לפינת הקפה במסגרת הכל כלול ביקשתי קפה - עשירי במספר, וישבתי לחשוב. על מה אני כותב את הטור הבא. את התשובה קבלתי יום אחרי. השבת נכנסה ובית הכנסת של המלון התרוקן אט אט. הגענו לחדר האוכל. במבט מהיר זיהיתי חלק מאורחי המלון מההמתנה בתורים של יום קודם לכן. אנשים שנראים חזותית רחוקים מכל עניין ודת. כיפות לבנות צצו אט אט, ויותר ויותר אבות מחזיקים כוס קידוש נצפו. חלק שרו וחלק בירכו. אלו היו ילדים עם טלפונים ניידים בכיס שהקשיבו, אימהות שרגע אחרי הארוחה יצאו לטייל ברכב. כל אלו התכנסו לרגע אחד סביב שולחן השבת עם קידוש מבית אבא. מרתי חוותה רגע דומה שעה וקצת לפני סביב שולחן הדלת נרות השבת. עם מקבץ נשים שאפשר לראות רק שם. כולן סביב שולחן אחד מדליקות, עוצמות עיניים ומתפללות. אלו דברים שאפשר לראות רק במלון.
הארוחה תמה ואני רציתי לומר דבר תורה קצר. את התשובה קיבלתי בדמותו של מישהו שישב בשולחן לידי עם כיפה לבנה של מלון. חזותית לא מישהו שהייתי מעיר לו אם היה עוקף אותי בתור, רק שהוא החזיק גמרא ביד. "אפשר"? שאלתי, והוא הסכים. רגע אחרי הבנתי לאן נפלתי. זו הייתה מסכת בבא קמא. מסכת לא קלה שעכשיו הייתי צריך לדלות מתוכה דבר תורה לשולחן השבת. אז לא ממש מצאתי מה לומר משם, אבל כן מצאתי מה לומר אח"כ לילדות שלי וזה היה - איך העיניים שלנו מטעות לפעמים. איך אנחנו כולנו נופלים לתוך תיוג. כי האדם יראה לעיניים. והוא יתברך, רוצה את הלב.
