אני משנה את הגישה שלי כלפי הפליטים. מעתה אני מצטרף לדעת כבוד הרב, שרי מרצ והעבודה, העיתונאים עם או בלי סבים, הפרופסורים, אנשי הרוח, יפי הנפש, כל האנשים הערכיים שדורשים שישראל תפתח את שעריה לרווחה למאות אלפי פליטים אוקראינים נוצרים, המתדפקים על שערינו. ישראל היא מדינה הומאנית, אנחנו צרכים לזכור שהיינו גרים בארץ מצרים, חיינו בגלות 2,000 שנה, היינו פליטים: מהשואה באירופה, מגירוש היהודים מארצות ערב, ובעבר מספרד, אנגליה, צרפת, מכל הארצות שגירשו אותנו. יש לי רק שאלה קטנה - DE UNDE.
שזה ברומנית - מאיפה? מאיזה כסף? כי כולם אנשי כבוד, מומחים בחשבונאות שיודעים שלכל השימושים צריכים להיות מקורות. כי כולם אנשי כבוד, שנותנים דוגמה אישית כי צדקה תתחיל מבית. כי כולם אנשי כבוד שלא עושים לאחר מה שלא היו רוצים שיעשו להם. אם כבוד הרב מגלה חמלה כה גדולה לגויים, יתחיל בגיור מאות אלפי היהודים שיש להם רק סב יהודי אחד, לא גיור קשה כי ממילא לא יהיו דתיים אלא גיור רפורמי, שיהיו יהודים רק כי הם רוצים להיות חלק של העם היהודי, לעבוד בעבודה יצרנית, לשרת בצה"ל, להיות רופאים, הייטקיסטים.
אם הרב מחפש משאבים ניתן להפריד את הדת מהמדינה, שעולה מדי שנה עשרות מיליארדים, בכמה זרמי חינוך מיותרים, בקיום כמה רבנויות כשהמדינה לא צריה לממן שום שירותי דת, בקיום מערך כשרות מושחת עם סוגי כשרות שונים, שזו רק איצטלה לתת תעסוקה לאברכים ולגבות שוחד. שיסכים שיבטלו את כל התמיכות באברכים, שישרתו בצה"ל ויעבדו כמו כולנו. שיבטלו את קיצבאות הילדים מעבר לארבעה ילדים, כי המדינה לא יכולה לתמוך עד אין קץ בעשרה ילדים למשפחה. אתה רוצה משפחה גדולה, תעבוד, תממן אותה בעצמך, לא מאיתנו!
שכל עיתונאי, פרופסור, איש רוח, מצפונאי וטהרן יראה דוגמה אישית ויפתח את הלב והכיס לפליטים. יימצאו המשאבים אם כל אחד מעשרות אלפי יפי הנפש, המנויים על העיתון, הנותנים עצות, יאמץ משפחה אוקראינית בביתו עד יעבור זעם, לכמה שבועות, לא לכמה שנים כמו שחסידי אומות העולם אירחו בביתם בסכנת נפשות יהודים בזמן השואה. רק לכמה שבועות, בלי סיכון כלשהו, אם הסבא ניצל על-ידי אוקראינים, אבל גם סתם ככה, כי אהבת חינם היא אהבה שאינה תלויה בדבר, שכר של מצווה מצווה. אוהב פליטים: תארח אותם בביתך, בכספך.
שכל השרים השותפים לממשלה ולא לאופוזיציה, שרות הגנת הסביבה והתחבורה, שרי הבריאות וביטחון הפנים, ובמיוחד סגן השר שכל דבר מזכיר לו ימים אפלים, יגלו אחריות מיניסטריאלית. רוצים לקלוט מאות אלפי פליטים, בבקשה, שכל אחד מהם יפריש מתקציבו את המקורות לקליטת המהגרים, כי אין ארוחות חינם. רוצים להיות נדיבים, בבקשה, על חשבונכם, כי אתם הרי אחראים, לא צבועים, צדקה תתחיל מבית. יש לכם לב רחום וחנון, אתם אנשי ערכים, אנשי כבוד. לא כמו הניצים, הימניים, הגזעניים, לא כמו הדתיים, הנאנדרטלים, מנשקי הקמעות.
שכל אלה שמפגינים מול ביתה של שרת הפנים, שצועקים בגרון ניחר "בושה בושה", יצטרפו למתנדבים הנפלאים שעזבו הכל והלכו להקים בתי חולים שדה באיזורי הקרבות או בגבולות. שיפרישו מעשר ממשכורתם, כמו שהתורה מצווה. יעסיקו במקומות העבודה שלהם מהגרים במשכורות נמוכות בהרבה ממשכורתם, כמקובל במדינות הגירה, תוך סיכון שמחר יפטרו אותם מהעבודה, כי המהגרים יותר זולים. הם יודעים לצעוק "בושה בושה", אבל הם לא מתביישים לתת עצות לאחרים בלי לתת דוגמה אישית. זה לא קונץ לתת עצות, זה הרבה יותר קשה לתת דוגמא.
אני כבר נושק לגבורות, אך בכל חיי מעולם לא הטפתי לאף אחד מה שלא ביצעתי קודם בעצמי. גם כשהרווחתי במאיון העליון הטפתי שהעשירים ישלמו בישראל מיסים גבוהים, כמו בסקנדינביה. הצהרתי על כל ההכנסות שלי, כשרובן היו בחו"ל, ולא העלמתי הכנסות במקלטי מס כפי שרבים עושים. כשמימשתי אופציות של מניות מחו"ל בסכומים גבוהים, שילמתי את מלוא המס ולא נכנעתי להפצרות להקים מבנים פיקטיביים עם נאמנויות עיוורות. כשהייתי מנהל של עובדים רבים דאגתי לרווחת העובדים שלי ונקראתי "טריבון העם", ושילמתי על כך מחיר.
לעומת זאת אני מכיר רבים מדי שיש להם פתרונות לכל תחלואי המדינה במילה אחת "צריך". צריך להפסיק את תופעות הון שלטון, אבל הם הולכים לעבוד אצל הטייקונים בדירקטוריונים בשכר ענק, אוכלים בורקס ומצביעים "הן" על כל הגחמות שלהם. אלה שצעקו "עבודה עברית" אך העסיקו ערבים בפרדסים. אלה שקבעו כי צריך לקיים את כל ההמלצות בספר שלי על אתיקה, פרט להמלצות על הבנקים, כי הם בנקאים. שדורשים שילוב של ערבים, חרדים, נכים, במקומות העבודה, אבל אצלם זה קשה, כי הם לא מבינים בהייטק, חסרי השכלה, מוגבלים.
קל מאוד להיות נדיב על חשבון אחרים. הדרך הארוכה ביותר בעולם היא בין הפה לכיס. אם הצביעות הייתה מחלה חצי המדינה היו בגבס. ואם התחלנו עם כבוד הרב נסיים בסיפור ששמעתי בילדותי על רב העיירה ליד איזמיר שבאו אליו תלמידיו ואמרו לו: "סיניור חכם אל אזנו סה קאיו אל פוזו", שזה בלשון לדינו לאלה שטרם קיבלו אזרחות פורטוגל: "אדוני הרב, החמור נפל לבאר". "אין מה לעשות בניי, היום יום שבת ושומה עלינו לשבות מכל מלאכה". "אבל זה החמור שלך אדוני הרב"! "אה, אם ככה, פיקוח נפש דוחה שבת, תלכו לחלץ אותו מהבאר"!