במאמרו של פרופ' פרידמן: "הבעיה הדמוגרפית" (מעריב-סוף שבוע מ-18.3.2022). אין לדעתי מענה לשאלות היסוד של עיצוב הדמוגרפיה בישראל כמדינת הלאום היהודי. במאמר טיעונים שאינם מתקבלים על הדעת מבחינת זכותה של מדינה ריבונית לעצב את אופיה ודרכה הפוליטית הכוללת, באופן בלתי-תלוי בדעתן או רצונן של מדינות אחרות, קהילות זרות או קבוצות מיעוט של אוכלוסייה החיות בה. הניסיון לדחוק כל דיון תאורטי-פילוסופי או מדיני-אסטרטגי לתחומי הדיון המשפטני, הוא שגיאה שיש בה סיכון קיומי.
דת (מלבד הפוסט-מודרנה) לעולם אינה מושתתת על דמוקרטיה, באשר היא "מוכתבת מגבוה" ואינה נותנת בנוסחה המקורי פתרונות שלמים ומלאים לבעיות החיים עד "אחרית הימים". לפיכך נדרשת היא למנגנונים (רבנים ופוסקים וכו') המגינים עליה מפני התיישנות והסתאבות והפיכתה לבלתי-רלוונטית. מנגנונים אלה הם הכוחות הפועלים "בשם הדת" ומטעמה בחיי היום-יום. גם כאשר הם פועלים במרחב הציבורי שאיננו המרחב הפוליטי הפורמלי, השפעתם מגעת באופן מובהק עד לפוליטיקה היום-יומית. זאת באמצעות "דעת הציבור" שמשקף את זיקתו לדת בבחירות לפרלמנט, לנשיאות או לכל מוסד ציבורי אחר. מבחינה זו, הדת היהודית אינה שונה מנצרות, איסלאם או כל דת אחרת וכמובן אינה נחותה מהן. מאחר שנצרות ואיסלאם מוצאן מהיהדות, לנו כיהודים אין שום סיבה להעדיף השפעות ממקורות אלה על השפעות יהודיות מובהקות. בחשבון הסופי היהדות היא הדבר המושלם ביותר כאשר בוחנים אותה מבחינה מוסרית, צדק אנושי, הרמוניה חברתית, ריסון השלטון המרכזי מול העם ועיצוב דפוסי החיים במובנים של חגים ומועדים, סמלים ודרכי משפט! לכן, אין צורך שנצטדק בפני שום אומה או מוסד אנושי שהגו אנשים כשאנו מדברים בשם הדת היהודית; - ההפך הוא הנכון.
בעוד שמשטרי עבר הושתתו על מנהיג אחד ויחיד (מלך או קיסר) כמבטא כוח השררה (בחסות האל או בלעדיה), המשטרים ד'היום שאינם נגזרים מכוחות עליונים, מקבלים ביתר קלות את מושג "שלטון העם" כמקור הסמכות; ובלבד שלא מפוררים מושג זה לפרוסות או פרוטות, מפני שיש גם הסבורים שדווקא "בהם בחר אלוהים לשלטון" אבל "שכח" לספר לעם... (למשל: המשפטנים). הבעיות האמיתיות מתחילות כאשר דמוקרטיה הופכת מ"שלטון העם, ע"י העם, למען העם", למסגרת אמורפית של אמצעים וכוחות שמנסים בגניבת-דעת להציב עצמם בראש הפירמידה הדמוקרטית ולגרור את המדינה לכיוון שאינו עולה בקנה אחד עם הגדרות ייעודה הלאומי. את אלה יש לסלק, או ליתר דיוק לצמצם לגודלם האמיתי.
אנו חיים בעולם של מדינות
1 בו המדינה מאופיינת ע"י קבוצה או קבוצות אנשים שלחיי הקהילה שלהם מאפיינים בסיסיים ומהותיים משותפים המבדלים אותם מאחרות. אם מנטרלים מאפיינים אלה מזהות המדינה, מפסיקה היא להיות מדינת לאום. בשל הקשר המיוחד ביהדות בין דת, לאום ומרכיבי הזהות הגאוגרפית הקשורים בשני אלה, אין הם ניתנים להפרדה. ישראל כמדינה ריבונית אינה חייבת להתאים את יחודיותה לזו של זולתה. על -כן, גם אינה חייבת לקבל את "מבחן הדמוקרטיה" בפרשנותו הנוצרית. כל נוצרי שמעוניין להרגיש בה כיהודי, מוזמן לקיים את כללי היהדות ובהמשך את "האמנה החברתית" הדמוקרטית כפשוטה.
2 מדינת-לאום מטבע בריאתה הינה מסגרת חברתית שאושיותיה נקבעות ע"י הלאום אותו היא מייצגת ומשרתת. היא תוכל לבחור לעצמה זהות אחרת, אבל בעצם העובדה שהיא מוגדרת כישות ריבונית, טבועה ההנחה שהחלטה כזו שמורה לה ולא לשום גורם אחר. לפיכך, מניפולציות ותרגילים פוליטיים ומשפטיים אינם אמצעים שעל הישות הריבונית לקבל או לאמץ קל וחומר אם מוכח (בדיבור, מעשה, כתיבה וכו') שכוונת העושה היא לתמרן את הישות הריבונית למציאות שאין היא חפצה בה.
מכאן נגזרת המדיניות הדמוגרפית של הישות המדינתית שבאה להגן על ריבונותה וזכויותיה לחיות את חייה כרצונה. בישות ריבונית שאימצה לעצמה את שיטת הממשל הדמוקרטית - דהיינו: המסגרת הפוליטית ריבונית ואינה כפופה לגורמי חוץ - העם הוא מקור הסמכות להחלטות החברתיות לרבות חקיקה והוא שמאציל סמכויות באמצעות מנגנוניו. מכאן גם נובעת סמכות המדינה לאסור כניסת זרים או הצטרפות/ הסתפחות אל קהילה כלשהי וזאת אם יש בכך מיד או בטווח ארוך ונראה לעין כדי סכן את זהותה.
במקרה של ישראל, היו אלה הסיבות העיקריות בגינן ויתר בן-גוריון בעת הקמת המדינה על כוונתו לכתוב חוקה לישראל בתוך ששה חודשים מהכרזת העצמאות. מקרהו של עם השב למולדתו אחרי 2000 שנות גלות מלמעלה מ-100 מדינות הוא חריג בהיסטוריה העולמית. בתקופה זו ובפיזור כזה חיו אבותיו 500, 1000 ו-1500 שנים במקום אחד ואימצו לעצמם דפוסי התנהגות, מחשבה, פעולה ותרבות שונים אלה מאלה, גם כאשר שימרו את הגרעין היהודי המקורי. השיבה למולדת בנסיבות אלה הייתה מסובכת אולם, אין פרוש הדבר שניתן להשליך את הישות היהודית המגוונת להפליא שיצר הזמן ולאמץ חיקוי אמריקני או אירופי ולהתנהל כביכול ככל עם אחר; - ההפך הוא הנכון: עלינו ללקט את כל הטוב שהזדמן לנו אחרי סבל הגלות. אם ננהג בחוסר אחריות לאומית, הרי שתוך דור או שניים לא נהיה יהודים וישראל לא תהיה מדינה יהודית. אולם הציונות הגדירה את מטרתה ולא במקרה כהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל; מדגיש: בית לאומי לעם היהודי!!
מכאן אנו חוזרים לשאלת מיהו יהודי ומי קובע זאת. יהדות איננה רק לאום. היא דת, לאום, שפה, תרבות, היסטוריה ופילוסופיה הכל-מכל-כל. ומאחר שקיבלנו עם מפוצל לעדות שלהן הוויות שונות, אין שום עדיפות לסטייה רפורמית, קונסרבטיבית, אורתודוקסית, מזרחית, ספרדית או כל גירסה אחרת. אפילו בישראל עצמה, בפלג האורתודוקסי קיימים עשרות תתי-פלגים כפי שבסקטור הסוציאליסטי קיימים עשרות תתי-קבוצות בעלות "אמונות" משלהן. למזלנו, בימי המדינה שבדרך היו הרבנים הראשיים לא"י אנשים בעלי שאר-רוח, שהשכילו להקים רבנות-ראשית שתהיה הנציגה המשותפת של כל הזרמים בשאלות הסינכרון בין דת למדינה. עם מנגנון זה אנו חיים כיום ויש בהחלט מקום לשיפורו.
אינני רואה שום סיבה להכניס למדינת ישראל פיצולים דתיים חדשים מפזורות ישראל שממילא אינם חיים בה. שאלת הזהות היהודית היא שאלה שיש לתת לה פתרון ברור אם אין אנו חפצים באנרכיה טוטאלית תוך 2 - 3 דורות. ביכולתנו להסתדר עם קהילות יהודיות אוטונומיות שאינן חיות תחת רשות מדינית אחת; איננו יודעים להסתדר עם אינספור אוטונומיות יהודיות במדינת לאום אחת - זה איננו פלורליזם, זו התפוררות פנימית.
מוקד הבעיה הוא בקשיחות ההלכה היהודית מצד אחד ובעובדה שאינה מציעה פתרונות מפורשים לכל בעיות העידן המודרני. לכן, כשם שאנו מוצאים מכנה משותף בין אסכולות רפואיות שונות ומטילים אחריות ממלכתית על משרד הבריאות לייצגם מול הציבור, ניתן וצריך למצוא פתרון דומה גם בשאלות הדת היהודית ולהכניסו תחת כנפי הממלכה כעמדה קולקטיבית מוגדרת ע"י רשות אחת ומשותפת לכול. אפשר שהתוצאה של ניסיון כזה תרחיק מבית ישראל קבוצות קטנות של קיצונים; יהיה צורך לוותר על אלה למען שלום רוב הציבור; התנאי הוא שלרוב הציבור היהודי מכנה משותף אחיד לזהות לאומית אחת שאינו מחייב איש לקיים מצוות אמוניות שאינן לפי רוחו ולכך יידרשו לנו פשרות.
בארה"ב מחייבים אזרחים בין היתר לדעת את השפה, להישבע אמונים להכיר את ההיסטוריה הפדרלית ואת ההימנון בכדי לקבל אזרחות. גם לישראל רצוי שיהיו תנאים משלה ואחד מהם יהיה תנאי המזהה את הלאומיות. תנאי זה אינו מבטל את זכותה של המדינה להעניק אזרחות לגרים או זרים, ובלבד שפעולה זו לא תוביל למשבר זהות אזרחי שיפורר את הלכידות הפנימית.
כשם שניתן להעניק אזרחות מותר למדינה גם לשלול אותה כשיתברר שמאן דהוא שיקר לצורך קבלתה או שינה את טעמו בשאלות הזהות או הנאמנות למדינה, חוקיה ויעודה.
נושא זה הוא מהקריטיים ביותר להמשך הקיום הלאומי ולהשתלבות אזרחים שאינם יהודים באוכלוסיית ישראל. טוב תעשה המדינה, דווקא במציאות העכשווית, אם תטיל על צוות חברי כנסת ומומחים לטפל בעיצוב ניסוח והפעלת מדיניות לאומית בשאלות הזהות, האזרחות, הריבונות וההגירה לישראל (עליה) וממנה (ירידה).
3 חיים הרמוניים במדינת הגירה מובהקת כישראל מחייבים מסגרות וכללי משחק ברורים. על אלה לתת מענה כולל ומשולב לבעיות היסוד. מענה חלקי לא רק שאינו משפר את המציאות אלא מחולל סערות ומאבקים תדירים ומיותרים בין היתר במטרה להשפיע על ההכרעות ציבוריות. רק מדיניות שהוכרעה ויוצבה בחקיקת-יסוד מגובה במשאל-עם, נותנת יציבות ו"שקט תעשייתי" לפרקי זמן משמעותיים. ישראל חייבת להירתם לפתרון בעיות יסוד אלה ללא דיחוי ובמלוא יכולותיה. כל גל עליה - ואנו ערב גל כזה בעקבות המלחמה באוקראינה - מוכיח זאת באותות ומופתים.
