ויש לי תירוצים למכביר. לכולנו יש תירוצים קבועים שנקשרנו אליהם, כי הם שומרים עלינו כפי שאנחנו. אנחנו לא שמים לב שבינתיים התירוצים האלה מונעים מאיתנו להתפתח. נוכל להיות טובים יותר אם נקבל אחריות על כל מצב שאליו נקלע, ונעשה הכל כדי לשפר ולתקן. התנאי הוא להפסיק לחפש משהו או מישהו להפיל עליו את האחריות. זה לא פשוט להחזיק באחריות. לפעמים זה נהיה כבד. זה תפקידם של תירוצים: לשחרר את עצמנו מאחריות ולחפש אשם אחר.
אתם חושבים שהפונים שלנו עושים הכל כדי לשפר את מצבם? האם אנחנו עושים הכול? לא. הצדקה היא מלכודת שקל להיכנס אליה, כמו אל בריכה חמימה ומוגנת. הצדקה אומרת לנו תמיד את מה שנרצה לשמוע, זהו הקול שלנו המשקר לנו ומוליך אותנו באף. זהו חלק מעצמנו שמרמה אותנו.
תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי מסבירה שאדם המחזיק באמונות, ערכים או עמדות מסוימות ונחשף למידע שסותר את האמונות שלו או פועל בניגוד אליהן, יחווה דיסוננס, מעין תחושת חוסר נינוחות והיעדר הרמוניה. תחושה זו תדרבן אותו לשנות את התנהגותו, או לעדכן ולשנות את עמדותיו. הסיבה שהתהליך מתרחש נובעת מתוך הצורך העז של בני אדם לשמור על עקביות בתוך מערכת האמונות והעמדות שלהם, וגם לפעול בהתאם לאותה מערכת, וברגע שיש פער או קונפליקט נוצרת תחושת הדיסוננס הקוגניטיבי. התיאוריה רלוונטית במיוחד בתהליכי קבלת החלטות בהם אנשים נוטים לעשות רציונליזציה להחלטה אותה קיבלו, כדי שיוכלו להרגיש טוב עם עצמם.
דיסוננס קוגניטיבי - מנגנון מתוחכם ומסוכן. מכאן נובע שאמנם התהליך שמתואר בתיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי עוזר לנו לשמור על עקביות ולחיות בהרמוניה פנימית, ועם זאת, הוא גם אחד הדברים היותר מסוכנים שקיימים. בגלל שאנחנו תמיד יודעים להצדיק את ההתנהגויות שלנו, אפילו אם יש ראיות ברורות שמצביעות על כך שאנו שוגים. הנטייה הזאת אומנם חשובה, אך גם מעוורת אותנו מלראות את "המציאות" ולהיות פתוחים לרעיונות חדשים. האמת שכל אחד מאיתנו נופל לעיתים לרקימת תיאוריות, ואולי הדרך להתחיל להבחין בכך, היא להסתכל על אחרים. חילוניים יגידו שדתיים מבוצרים בעמדותיהם ודתיים יאמרו זאת על חילוניים. מי שמחזיק בעמדות פוליטיות ימניות יגיד זאת על שמאלנים וההפך.
אבל, מה שהכי רלוונטי בשבילנו בתחום ההתפתחות האישית, זה להתבונן באנשים שלא רוצים לצאת מאזור הנוחות, או לחלופין לא מעזים להתעמת מול הפחדים שלהם, ולכן כדי להרגיש טוב עם עצמם ולא לחוות תחושת דיסוננס בין התפיסה העצמית שלהם כ"מוצלחים" לבין התנהגות והתוצאות שלהם בפועל, הם ממציאים סיפורים שמתרצים למה הם מוותרים ולא מתמודדים ומדוע לוותר הוא הדבר הנכון והחכם לעשות.
אז איך אפשר לדעת מתי מדובר בתירוצים ומתי זה "סיבות טובות"? מה שיגידו לכם רוב האנשים זה: "הקשיבו ללב, עשו מה שמרגיש נכון". ואכן זו עצה נהדרת שכדאי ליישם אותה. אנשים שמחוברים למצפן הפנימי לרוב מצליחים יותר, אך העניין הוא שרובנו לא באמת יודעים להקשיב ללב, והרגשות שלנו הם פשוט ביטוי של האמונות והעמדות שטבועות בנו עמוק, ועל אלו כבר הבנו שאי אפשר לסמוך, כי אנשים נוטים להישאר עקביים לעמדותיהם כמעט בכל מחיר.
לכן, להיות מחוברים לעצמנו ולהקשיב ללב, זה דווקא להעז לצלול עמוק יותר ממערכת האמונות והעמדות שלנו, למקום כמה שיותר נקי ואובייקטיבי. לנסות להתחבר לפרספקטיבה גבוהה יותר, אולי ממש לדמיין כאילו אנחנו יוצאים מהסיטואציה ומביטים בעצמינו מהצד. וכשהגענו לנקודת מבט ניטרלית ככל האפשר אז לבחון את עצמנו.
