הלכתי לשמוע את הקונצרט הרביעי של תזמורת הבארוק ירושלים באולם י.מ.ק.א. המפואר בירושלים, שאני מתפעלת ממנו בכל פעם מחדש. יונתן ברק, הידיד שרכשתי לי שם, שהוא אחראי מנויים ושיווק, אמר לי במאור פנים: "שמחה, אמרת לי שהתפעלת מהקונצרט הקודם שלנו והריבית בשבחים על הנגנים ועל הרפרטואר, אך הפעם, הקונצרט שתשמעי הוא כה משגע, שתתפעמי ממנו עשרת מונים".
"יונתן, תן רמז, טיפ, מה מיוחד בקונצרט הערב"? שאלתי מליאת סקרנות. והוא חייך חיוך מסתורי ואמר: "שום טיפים ושום רמזים. תיכנסי, תראי ותשמעי ואז תביני". ראיתי שממנו לא תבוא לי הישועה ונכנסתי עם חברתי, לאה, לאולם.
נו, חשבתי בלבי, נאמר ש"אין הנחתום מעיד על עיסתו" (בראשית רבה, פרשה ל"ד, סימן י'), ובוודאי יתגאה יונתן בתזמורת "שלו", אך הוא לא הגזים! לאה אינגבר ידידתי ואנוכי, יצאנו מהאולם "מעופפות" מרוב התפעלות. ולא רק אנו, אנשים עמדו במבואת האולם, קבוצות קבוצות, ודיברו בהתלהבות על קתי דברצני, המנצחת והסולנית בכינור, ש"שיגעה" את כולנו בנגינתה הסוחפת, ועל סולני התזמורת וכל הנגנים בה.
בטרם נדבר על קתי דברצני האלופה, אביא בפניכם את ההיסטוריה של היצירות שנוגנו בערב קסום זה.
ראשון ראשון ואחרון אחרון! באמסטרדם, בשנת 1711, אטיין רוז'ה המו"ל האירופי הנודע, קיבל לידיו כתב יד מוונציה: "אוסף של שניים עשר קונצ'רטי - לכינור אחד, שניים וארבעה. רוז'ה שמע על המלחין אנטוניו ויוואלדי, אך עדיין לא פרסם דבר מיצירותיו. המוזיקה נשאה חן בעיניו של רוז'ה והוא החליט להתקדם עם ההדפסה. היה זה רגע מכונן בקריירה שלו. בעשורים הבאים, תהילתו של האוסף "ל'אסטרו ארמוניקו" - "ההשראה ההרמונית", התפשטה כאש בשדה קוצים. אוסף זה היה לאחת ההצלחות הגדולות של ויוואלדי והקונצ'רטי, זכו לפופולריות רבה ברחבי אירופה.
יוהאן סבסטיאן באך זכה לקבל מידי מעסיקו, הדוכס מוויאמר, ששב מביקורו באמסטרדם, עותק של התווים ועיבדם לצ'מבלו ולעוגב. הקונצ'רטי, שחוברו במקור לנגינת התלמידות המתקדמות של בית היתומות בו ויוואלדי עבד ולימד (האוספידלה דלה פייטה), אף פעם לא יצאו מהאופנה. כל נגן כינור צעיר מאז ועד היום, לומד את מספר 6 בלה מינור בתחילת דרכו.
בתוכנית הערב, הגישו לנו ייצוג ממגוון הקונצ'רטי בסדרה, שיאפשרו לנו להתענג על השפה המוזיקלית של ויוואלדי ועל האיכויות הכליות המרשימות שהוא מפיק מהכינור. הקונצ'רטו הרענן בלה מינור, שהוזכר לעיל, מיועד לסולן יחיד בכינור. הקונצ'רטו המרומם החמישי בסדרה, לשני כינורות סולניים בסולם המדהים של לה מז'ור, זכה לפופולריות במאה ה-18 ולכינוי "החמישי של ויוואלדי".
הקונצ'רטו העשירי הוא לארבעה כינורות סולניים. פרקו השני הוא טיפוסי למרקם הרב-שכבתי הזוהר שויוואלדי ייצר לעיתים תכופות בתבניות חוזרות, השונות אצל כל אחד מהסולנים. עושרה של המוזיקה הוונציאנית למיתרים בתקופת הבארוק, הומחש עם שלושה מלחינים ונציאנים נוספים.
פסקליה עיקשת מציגה את ביאג'יו מריני, כנר וירטואוז מהדור שקדם לויוואלדי וקולגה של מונטוורדי. ג'יובאני לגרנצי, מוצג בסונטה המבוססת על חידושו האחרון - פוגה. ג'יובאני הוא מלחין אופרה פורה, שעל חובבי המוזיקה הכלית שלו נמנה גם ויוואלדי עצמו.
סימפוניה כלית קצרה תייצג את תומאזו אלבינוני, בן תקופתו של ויוואלדי. את הערב יסיים אחד הקונצ'רטי המרהיבים של ויוואלדי, אותו כתב לביצוע של עצמו. קונצ'רטי זה, ממחיש נאמנה את מילותיו של היומנאי האנגלי צ'ארלס ברני על ויוואלדי: "הוא יכול לעלות לעננים ולחקות לא רק את המעוף, אלא אף את שריקת צלילי הציפורים".
