הלוואי ואתבדה, אבל זה כנראה מה שצפוי עם סיומה ביום מן הימים של מלחמת רוסיה-אוקראינה: בסוף בסוף יהיו אלה היהודים שיואשמו באחריות המוסרית לחורבן ולהרג ההדדי, חסר הטעם. היהודים יהיו שוב שעיר לעזאזל של המלחמה הנוראה והמיותרת הזו. זה יקרה בשעה 6 אחרי המלחמה. האוקראינים יגיחו מן הבונקרים והמחילות האפלים לאחר תבוסה וכניעה משפילה או ניצחון מזהיר, ויעמדו לראשונה פנים אל פנים מול המראות הבלתי נתפסים, ההרס העצום והחורבן שפקדו את ארצם היפהפיה, אשר הפכה לעיי חורבות וחזרה לחשכת ימי הביניים. וגם האזרחים הרוסים, שיבינו בסוף שהמלחמה המיותרת הזו, שעליה החליט עריץ אחד על דעת גנרליו מלחכי הפינכה, עלתה להם במחיר דמים בלתי נסבל. כבר השבוע דיווח אתר חדשות רוסי הקשור עם העיתון 'פראבדה' שמשמש שופר הקרמלין, כי עד עכשיו ניספו 10,000 (!) חיילים רוסים בקרבות אוקראינה. הידיעה אומנם נמחקה כעבור מספר שעות, אך קשה להאמין שהייתה חסרת בסיס. להפך: אם ה'פראבדה' דיווח על 10,000 הרוגים, לא מן הנמנע שמספרם בפועל גדל פי שלושה לפחות. כשיתעוררו אזרחי רוסיה, הם לא יוכלו לסלוח על אובדן חייהם של כל כך הרבה רבבות גברים צעירים בשדות הקרב האוקראינים. גם באוקראינה וגם ברוסיה, כשתבוא ההתפכחות, היא תהיה בלתי נסבלת. לפתע יבינו הכל שמדובר בשיגיון מוחלט, נפסד, חסר פשר, שכולו מוות ופציעה סיטוניים, חַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה. או אז יחפשו שעיר לעזאזל שעליו תוטל האחריות לחורבן ולקטל הבלתי הגיוניים. והוא יימצא: 'היהודי זלנסקי' יהיה האשם העיקרי. יאשימו אותו בכך שלא ויתר על חלומו הגדול להצטרף לנאט"ו, ובכך המיט אסון על אוקראינה ורוסיה. יאשימו אותו בכך שהתעקש לשווא, מטעמי יוהרה אישית, להימנע מלהתחייב למנוע הצבת כלי נשק הרסניים על אדמת אוקראינה. ההמון האוקראיני הלום הקרבות יטען ש"הז'ידים הרסו לנו את המולדת והטביעו אותה בנחלי דם", וברוסיה יטענו נגד "'ההבראים' שגרמו לנו רבבות קורבנות שווא צעירים". בקיצור, סיבות לשנאת היהודים לא יחסרו. שתי האויבות יתאחדו בשנאת 'הזידים'. היהודים אשמים בטרגדיה. ואם היהודים כולם אשמים, זה כולל את היהודים באשר הם: גם היהודים האוקראינים (אם יישארו שם כאלה, שלא ניצלו את זכותם לברוח מן התופת) וגם היהודים הרוסיים; ועימם היהודים הישראלים והיהודים האמריקנים - ושאר שותפי 'הקשר היהודי העולמי', כמיטב המסורת המצמררת של הפרוטוקולים של זקני ציון. היהודי שוב ישחק במחזה עיוועים זה את תפקידו של מפיסטו, לוציפר בכור שטן, רוקם נצחי של מזימות שיטנה כלפי 'העולם הנאור'. היהודי היה ויהיה תמיד אשם. וכי יכול להיות אחרת?

תבשיל שטני

הנשיא היהודי זלנסקי, גם אם הוא עצמו התנכר ליהדותו ונשא לאישה את אולגה קיאשקו-זלנסקה הלא-יהודיה, אֵם שני ילדיו שהם כבר גויים גמורים, יוצג כנאשם הראשי בכל הטרגדיה הכפולה, האוקראינית והרוסית. ההמון האוקראיני הנזעם על אובדן ארצו ורכושו, יתגודד ברחובות בהפגנות המונית נגד "הממשלה האוקראינית הרוצחת, שהחריבה את ארצנו והקריבה את מיטב אזרחינו, על מזבח הלאומנות המטורפת". וגם ההמון הרוסי שיוכה בהלם לנוכח נתוני קטל חייליו, לא יטמון ידיו בצלחת. המסקנה תהיה אחת - היהודי זלנסקי רקח את כל התבשיל השטני הזה. ככה היה וכך יהיה בקרב כל שונאי ישראל, לאורך כל שנות ההיסטוריה. כך למשל האשימו את היהודים בקשירת קשר בינלאומי מטורף להשלטת הקומוניזם ההרסני, ובו-זמנית בעמידתם מאחורי הקפיטליזם החזירי. כשמדובר באיבת היהודים, לא מפריע לאיש שמדובר ממש בדבר והיפוכו. כך או כך, היהודים אשמים. כך היה באירופה, כשהאנטישמים צעקו ליהודים שם: לכו לפלשתינה. אבל כשהיהדים אימצו את ההמלצה, דורשים מהם להסגיר את 'פלשתינה' לערבים. דבר והיפוכו? למי איכפת. הכלל הוא שקודם כל יורים ואחר כך מוצאים את הסיבות לכך. בעבר הרחוק והקרוב, באין עדיין מדינה יהודית, הכלל היה, שקודם כל מרשיעים את היהודים, שוחטים אותם, תולים אותם, צולבים אותם, ואחר כך כבר מוצאים את הנימוק הראוי. כך היה לאורך כל שנות ההיסטוריה וכך יהיה מן הסתם בתום מלחמת רוסיה-אוקראינה העקובה מדם וּונדליזם. ההיסטוריה היהודית מכילה מקרים רבים של שנאת עולם לעם עולם, שהחלה בשנאת עֵשָׂו ליעקב ("אמר רבי שמעון בן יוחאי, הלכה: בידוע שעֵשָׂו שונא ליעקב"), נמשכה במצרים הפרעונית, במזימותיו של עמלק, והתפתחה בימי יוון ורומא, בימי הביניים (למשל האשמת היהודים בהרעלת בארות שחוללה את מגיפת המוות השחור, שקטלה 25 מיליון חללים), באנגליה וצרפת (מאז גירוש היהודים מתחומיהן עד פרשת דרייפוס), ברוסיה הצארית והקומוניסטית ובאוקראיינה שאדמתה ספוגה בדמם של לפחות שלושה מיליוני יהודים, בגרמניה הנאצית, באנטישמיות הפלשתינית, ועד לימינו ממש, כששוטמי ישראל מאשימים, שהיהודים הם שהמציאו את נגיף הקורונה, כדי לגרוף הון עתק לכיסיהם באמצעות החיסונים לבלימת המגיפה. יקצר המצע מלפרט את ביטויי התופעה המגונה של הטלת האחריות לכל מדווי העולם ומדוחיו, על היהודים. נזכיר רק סיפור אחד מיני רבים, סיפורו של היהודי זיס, מהדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של האנטישמיות. יוסף זיסקינד ('זיס') אופנהיימר, היה ב-1733 'יהודי החצר' (יועץ כלכלי ופוליטי) של הדוכס מווירטמברג, בגרמניה המפוצלת. אך עם מותו של מיטיבו הדוכס, קמו עליו האנטישמים המקומיים והאשימו אותו בכל עוולות תבל. ב-1738 הוא הוצא להורג בתלייה לעיני קהל אלפים מריע. קיומה של מדינת היהודים הוא ערובה לכך שגורלו של 'היהודי זלנסקי' לא יהיה כגורלו של 'היהודי זיס', אפילו לא מטאפורית; אבל הסכנה עדיין אורבת לכל בני העם היהודי שעלולים להיות שוב מואשמים לשווא בהרס ובאובדן המצמיתים באוקראינה וברוסיה.