ההתחרטת וגם רצחת?! ד"ש מדאעש: השופט יואל עדן שחרר לחופשי מהמאסר את המחבל הדאעשי הנתעב, שביצע את הפיגוע הרצחני בבאר שבע, אחרי שהביע חרטה על תמיכתו בארגון דאע'ש.
כבוד השופט, האם באמת היית כזה תמים להאמין למחבל האיסלאמי הקיצוני, שהביע חרטה כמובן רק כדי להשתחרר, או שההשקפה השמאלנית שלך כלפי ערבים פלשתינים טלטלה והעבירה אותך על דעתך? על עלילות השופטים השמאלנים, הרוב המכריע של המערכת המשפטית, כידוע, המכריעים את הכף לטובת הפלשתינים, כמו גם פסיקתם למניעת הריסת בתי מחבלים, עובדה המחלישה את כוח ההרתעה כלפיהם, אין צורך להכביר מילים.
מדוע מר עדן, לא עמד מול עיניך, בטרם פסק השחרור הקטלני, מודל המחבל: "ההתחרטת וגם רצחת", כפי שהפיגוע הוכיח. האינך מכיר, כבוד השופט המלומד, את מאמר חז"ל: "כל המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר לרחמנים"?
תקדים משפטי מסוכן מה הקשר בין שירה למשפט? נכון ששופטים אוהבים לקנח פסקי דין הכתובים בסגנון מונוטוני, בדברי פיוט ושירה. אולם מתי ראינו ששיר יכתיב פסק דין, בניגוד לכל נוהלי המשפט הקפדניים שהורגלנו אליהם? אז תשאלו את כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן, שלאחרונה שברה שיא חדש בהיכל המשפט.
עולה מאוקראינה, שכבר בחצי שנה האחרונה ניסתה לעלות לישראל ונדחתה, גם בערכאות משפטיות, החליטה לנסות שוב את מזלה, במסגרת העלייה המאסיבית של פליטי אוקראינה.
היא ערערה לעליון, שהחזיר את הפסיקה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בלי היסוס ובהינף יד, התירה השופטת גונן לעותרת לעלות ארצה, בעקבות שיר של המשוררת הפולניה המפורסמת ויסלאבה שימבורקה. בכך שברה שיא חדש וקבעה תקדים משפטי: פסק דין בעקבות שיר (אגב, שיר ששימש מניע לעלייה של האישה האוקראינית). והשאר היסטוריה.
אין ספק שאפילו המשוררת הנודעת לא חלמה על כך ששירה יקבע פסק דין. איזה שידרוג לשירה עם מיתוגה הליגלי, ואיזה עיוות משפטי! אם זו לא הייתה מציאות עגומה, זו הייתה בדיחה עסיסית מצחיקה. עוד ציון דרך סמלי בהידרדרות המשפטית.
איפה השרה שקד, או הח"כ, מבקר המדינה והתנועה לאיכות השלטון שירימו את הכפפה לערער על הפסיקה התקדימית המסוכנת הזאת?
