מתחרות למהות

הכל התחיל מהכרזת תחרות. הנערים מכיתת י"ב שחתימת זקן הייתה על פניהם, הכריזו תחרות בקרב נערי בית הספר התיכון המקומי: מי שימצא את הפריט הארכיאולוגי העתיק ביותר - יזכה ללקק גלידה בקיוסק בחדרה חינם, כמה כדורים שהוא רוצה. אנו, הצעירים שבחבורה, תלמידי כיתה ז' שזה עתה עלינו לתיכון, שמענו על ההודעה המפתה וכבר למחרת התחלנו לחפש כמשוגעים מטבעות עתיקות, נרות שמן, כדים, אבני צור, וכל פריט שטמון היה באדמה עשרות של מאות שנים. ביום ובלילה האמנו שאנחנו נהייה הראשונים למוצאם. למען האמת, למצוא פריט ארכיאולוגי זה לא כל כך קשה - הקושי היה היכן לחפש. מהו האתר הסמוך לבית הספר, שאפשר לך הגיע אליו בקלות, לאור היום, ללא ידיעת ההורים, והסיכוי למצוא שם פריטים ארכיאולוגים הוא רב. הכרנו עוד בילדותינו את אתר "ביר רמאן" (באר ביזנטית) את "גבעת החרפושית", את "הגבעה הפרסית" ואתרים רחוקים יותר כמו מטע הבננות של מעברות, נמל קיסריה, ואפילו את מערות האדם הקדמון ברכס הרי הכרמל. בתום חופשת הקיץ אמורים היו נערי כיתת י"ב להכריז על המנצח וכולנו חיכינו לערב ראש השנה שבו במהלך המסיבה, עתידים היו לפרסם את תוצאות הזוכים בתחרות. אנחנו מצאנו כמה מטבעות נחושות ירוקת וחרוז מזכוכית כחולה אטומה אבל הזוכה הגדול היה נער שלמד "כילד חוץ" בכיתת י' אשר מצא חרפושית, כלומר חותמת קטנטנה עשויה משנהב. בכתב החרטומים המצרי נכתב על החרפושית שמו של המלך (פרעה) ותאריו המכובדים. הנער יצא עם חבריו לחדרה ומספרים שהם הספיקו לעבור ב-4 קיוסקים ברחוב הראשי ולחסל תוך כדי כך את כל מלאי הגלידה של העיר חדרה. בלילה נשבענו חבריי ואני, כי בעתיד, אנחנו עוד נמצא משהו חשוב ומעניין יותר.

המילה "ארכיאולוגיה" מהלכת עלי קסם

בתחילת שנת הלימודים של כיתה ט', נתפסתי למילה היוונית "ארכיאולוגיה" שפירושה בעברית תורת העתיק. היא הילכה עלי קסם ולא נתנה לי מנוח. כל מה שישן, כל מה שעתיק, כל מה שעשו ובנו אבותינו ואלה שגרו וחיו כאן לפנינו - עניין אותי. הייתי צעיר עדיין מלהבין את מלוא המושג רק ידעתי שצריך לחפור ולחשוף באתרים עתיקים ואז במזל גדול, למצוא כד או מטבע או אבן צור. התשוקה לחפור ולגלות לא עזבתני והתחלתי לגייס לצורך כך חברים וזה לא היה קל. אחר שעות הלימודים היו רוב הבנים עסוקים במשחק הכדורסל או בניסיון לגנוב טרקטורים (לבנות אפילו לא ניסיתי לפנות מפני שהן חשבו אותנו למשוגעים). לא הצלחתי לארגן קבוצת ארכיאולוגים. היחיד שמצא בכך ענין היה כפי שכבר סיפרתי, אבי אלכסנדר. וכך הקמנו "חוג לארכיאולוגיה" וקבענו שכל שבוע נצא אחר-הצהריים לאחד האתרים שבסביבת הקיבוץ ופעם בחודש נזמין מרצה שידריך את החוג ברזי המקצוע. וכך הזמנו פעם את ש.ד. ופעם את רם גופנא ודומני שאפילו פעם את א.ח. אביה של תלמידת כיתתנו. זכורני שכילד לקח אותנו א.ח. לסיור בקיסריה והראה לנו את פסלו של הקיסר הרומי שהתגלה שם - ומאז נפעמתי מכל גילויי של תרבות עתיקה. הכנו אם כן מחברות ועטים ורשמנו את הרצאותיהם והרגשנו את עצמנו צומחים להיות מדענים במדע הארכיאולוגיה נפוחים מחשיבות עצמית. לא פעם דלקו המנורות עד מאוחר בכיתתנו, שם עיינו בספרי ההיסטוריה ולמדנו את התרבות החומרית של העמים שחיו בכנען (ארץ ישראל) החל מהאדם הקדמון עובר דרך המצרים, האשורים, הפרסים, היוונים, הרומאים הערבים, הממלוכים והטורקים. לפתע הבנו כי ארץ ישראל הייתה מאז ומתמיד אזור מעבר בין הצפון הפורה לדרום הצמא ומוכה הבצורות ומלכים על צבאותיהם מכל הארצות השכנות חצו את הארץ פעם לצפון ופעם לדרום והשאירו את עקבותיהם מתחת לאדמה.

חפירה לפי הכללים - זה הסיפור

כשגילינו אתר עתיקות חדש, חפרנו במהירות בידיים. מהר מאוד נפצענו והבנו שיש לחפש כלי אחר. התחלנו לגלות כדים ומטבעות באמצעות מקלות אך זה לקח שעות רבות. לבסוף לימדנו ש.ד. שיש לבוא לחפירה עם את מתקפלת (וכזו השגנו מאחינו הגדולים שהביאו כלי זה מהצבא) ומכחול רחב להסרת העפר בלא לפגוע בכד או במטבע. לא תמיד זה היה פשוט להגיע לאתר העתיקות. תחילה נסענו בטרמפים אך מהר מאוד זה נודע למורים שלנו והם אסרו זאת. אחר כך ניסינו באופניים אך הללו שקעו בחולות. פעם אחת אף "סילקנו" (מילה יפה לנטילה ללא רשות) טרקטור מסי פרגוסון של הפרדס אבל בדרך חזרה נגמר הדלק וכל השבת הסתובבנו חפויי ראש לאור הבדיחות שעפו על חשבוננו. למדנו שלאתר מגיעים או על הרגליים או בעגלה שרתמנו אליה את אחד הסוסים ממשק החי של בית הספר. לאחר שהממצאים הובאו מהשטח מיד התחלנו לחפש על כד החרס השבור, בעזרת זכוכית מגדלת, את "תו היוצר" וניסינו לקרוא את האותיות ביוונית שנרשמו על המטבע הירוקה. באותם שעות חשנו עצמנו כבלשים נוסח שרלוק הולמס הבריטי בעל המקטרת שהכרנוהו מספריו של קונן דוייל והיינו בטוחים ששאר הבנים מכיתתנו מקנאים בנו. גם במקרה זו לימדנו ש.ד. שאת המטבעות המצופות לכלוך וחלודה יש לשלוח בדואר לאיש בית אלפא המנקה אותם ומחזיר לנו מכתב מפורט מאיזו שנה היא ואת מי רואים בדיוקן. לגבי החרסים למדנו שאין לזרוק אותם אלא לאספם על-מנת לציירם ולאחר מכן לנסות ולשחזר (להדביקם שנית) את הכד.

פרה היסטוריה והיסטוריה

בשנה הראשונה לעיסוקנו בארכיאולוגיה חשבנו שכל הממצאים הם עתיקים ומאותה תקופה. לאט-לאט למדנו להבחין בין התקופות: קראנו בספרי ההיסטוריה (לא היה אז אינטרנט) ולמדנו שיש קו חוצה חשוב - בין הפרהיסטוריה, כלומר תקופתו של האדם הקדמון לבין ההיסטוריה בה מופיעות כבר הממלכות הראשונות הידועות לנו מהמזרח התיכון והאדם למד לכתוב ולקרוא. אמנם, לא היה זה בדיוק כפי שתיאר זאת ספר בראשית שבתנ"ך אבל בהחלט למדנו בעל פה את לוח הזמנים. למשל אם הייתם מעירים אותי באמצע הלילה ושואלים אותי מתי יצא משה מצריים הייתי יודע לענות: "באמצע המאה ה-13 לפני הספירה". באתרים קטנים ליד הפרדסים או בלב המטע מצאנו אבני צור מסותתות ששימשו את האדם הקדמון, הפרהיסטורי לעבודות כמו קציר, פשיטת עורות של בעל חיים והכנת תכשיטים מעצמות. רצינו עוד לדעת על האדם הקדמון והחלטנו, ללא ידיעת המורים, לנסוע למערות בשלוחת הכרמל הדרומית ולחפש שם אגרופנים וכלי צור אחרים. יצאנו בצהריים ללא כל הודעה להורים או למורים ותפסנו טרמפים ללא קושי. באותם שנים כולם הכירו את כולם והנהגים שמחו לעצור ולקחת טרמפ לכל מי שביקש. שהינו במערות (אליהן הגענו באמצעות מפה) כמה שעות בחשיכה מבהילה ומצאנו לשמחתנו כמה אגרופנים וסכיני אבן צור. חברי, שהיטיב לחפש ממני מצא אף חיצים ומחטים מעשויים אבן צור. שבנו בשמחה הביתה בערב ושללנו עמנו והראנו להורינו המודאגים את המציאות. למחרת סידרנו תערוכה קטנה בכיתה וילדים מכל כיתות בית הספר באו לראות ושיבחו אותנו על המציאות. בו במקום החלטנו להקים מחסן למציאות שלנו שבעתיד אולי אף יקרא - מוזאון.

חלומות בביר רמאן

ככל שהרבינו לחפש עתיקות כן הריביתי לחשוב על הממצאים. אם נמצא כד שאלתי עצמי מה היה תוכו, מי שתה ממנו וכמה שנים שימש בתפקידו ואם נמצאה מטבע שאלנו עצמנו מי שילם למי ועבור מה ומתי. בקיצור אין סוף שאלות. עד כדי כך שהפסקתי להתרכז בשיעורים והחילותי לצייר במחברת כדים, מטבעות, נרות שמן ועוד. המורים הזעיקו את הורי וטענו בפניהם: אנחנו לא יודעים מה קרה לבנכם. תמיד הוא היה תלמיד מצטיין אבל בחודשים האחרונים ציוניו נמוכים והראש שלו "לא בכיתה". אבא ואימא שלי נדהמו ואחר-הצהריים בבואי לשתיית הקפה עמם, הם שאלוני "מה אתה עושה בטיוליך הארוכים עם אלכסנדר ואחיו הקטן ומה יש לכם לחפש בשבתות במעפיל או במעברת אליכין"? חיפשתי תשובה שלא תסגיר אותי אך שלא תשמע כשקר גס ועניתי: "אנחנו מתאמנים ללכת על-פי מפה ומצפן ולומדים את נוף סביבתנו". חששתי שאם אומר להם כי אני מחפש עתיקות הם מיד יספרו זאת בבהלה לא.ח. שכבר למחרת יופיע ודאי אצלי ויתבע את הממצאים עבור המוזאון האזורי. וכך המשכנו לחפש עתיקות בביר רמאן, באר ביזנטית בנויה לתלפיות; באתר הפרהיסטורי בבננות של קיבוץ מעברות והתכוננו לאירוע הגדול - חיפוש על "הגבעה הפרסית" יחד עם ארכיאולוגים חובבים מכל הסביבה בראשותו של הד"ר הארכיאולוג רם גופנא שרק שמו העביר בנו רטט של התרגשות.

הסיור "לגבעה הפרסית"

הגבעה הפרסית שליד מעברת אליכין נדמתה בעינינו כתל המסתיר בחובו סודות רבים. ותשאלו למה היא נקראה "פרסית". האם משום שבמעברת אליכין הסמוכה התיישבו עולים חדשים מפרס? לא ולא. כנראה שארכיאולוגים חובבים מצאו על פסגתה חרסים ומטבעות ששויכו לתקופה הפרסית כלומר, מדובר בתקופה בה רוב הזמן שלטו הפרסים בארץ ישראל ותחילתה קצת לפני הצהרת כורש שאפשרה ליהודים לשוב ארצה אחר גלות ארוכה בבל וסיומה עם כיבוש הארץ בידי המצביא היווני הידוע אלכסנדר מוקדון. בבוקר אסף אותנו רם גופנא והסביר לנו על ההיסטוריה והגאוגרפיה של האזור אך אותנו עניין רק מתי יתחיל הסיור ומי ימצא את הממצא הארכיאולוגי החשוב. אחר כשעתיים של סיור על הגבעה ראיתי פסלון חרס קטן מציץ מהחול. חיכית שכולם יתרחקו ואז שלפתי אותו. מה רבה הייתה תדהמתי - החזקתי בידי פסלון חרס של חיה - חציה חזיר חציה איל - שנועדה כנראה להחזיק בשמים בתוכה. הפסלון היה שלם לגמרי וגודלו כ-25 ס"מ באורך ו-15 ס"מ בגובה. הרמתי את עיני כולי התרגשות ולא ראיתי את הקבוצה. החילותי לרוץ כמשוגע לכיוון הים כלומר מערבה ושם ליד האוטו של גופנא שמעו החבריה הרצאה על תקופת שלטון פרס. התפרצתי למעגל וקראתי - "רם פסל, רם פסל" וליבי דפק כמשוגע. רם הרגיעני נטל את הפסל בדקו מכל הצדדים ואישר שזהו כלי עתיק מהתקופה הפרסית. מיד ניגשו אלי חברי ונתנו לי טפיחות כתף שפירושן - "אתה גדול, עשית את זה". במקום לקחת חזרה את הפסלון ראיתי את גופנא מתרחק לעבר האוטו ומתכוון לזוז לתל אביב. רצתי אחריו אך הוא בתנועת ביטול שאג אלי: אל תדאג, הפסל יימסר למוזאון האזורי ויצויין מי מסר אותו". מיד הבנו שגופנא ימסור את הפסל לא.ח. והצטערנו. רצינו להציגו בכיתתנו ולהשוויץ אתו בפני כל הבית ספר.

המחסן שהיה למוזאון

עברה עוד שנה והמחסן הארכיאולוגי שלנו התמלא בממצאים. בנינו שם ארונות ומדפים והבאנו ספרים וחוברות לימוד. מעתה לא עניינו אותנו משחקי הכדורסל או ערבי הריקודים אלא = הארכיאולוגיה. כתבנו ורשמנו וסיווגנו וחשנו עצמנו מדענים לכל דבר. לפעמים ישבנו שם בלא הפסקה והאורות דלקו עד חצות. במיוחד אהבנו לשחזר ("לרפא") כדים קטנים, כלומר היה זה מין פאזל, מתוך עשרות חרסים קטנים. הדבקנו בגבס או בחומר אחר עד שהתקבל כד אמתי. מדי פעם נכנסו חברי קיבוץ והסברנו להם בגאווה על המחסן וממצאיו. ראינו כי הם שמחים בשמחתנו. א.ח. נהג לשתות קפה עם הורי ובראותו אותי הרגיעני: "הממצא הפרסי החשוב שמצאת על הגבעה יוצג במוזאון האזורי וישרת את כל אנשי עמק חפר. אין טעם שתחזיקו אותו במחסן שלכם ואיש לא ייהנה ממנו. אני מבטיח לרשום בפתק מאיר עיניים, ליד הפסל כי אתה מצאת אותו". הורי לחצו עלי להסכים ואנחנו שבנו לחפש ממצאים באתרים שכה טוב הכרנום מהעבר.

המשך חיפוש שורשים בהתבגרות

אבל לומר את האמת, ממצא כזה שוב לא מצאנו עד גיוסנו לצבא. המומחיות שקנינו בתחום ההיסטוריה והארכיאולוגיה סייעה לי בחידון שערך שבח וייס בקיבוץ ואני נשאלתי על שמו של מלך חצור - וכמובן הדהמתי את מאות הנוכחים בתגובתי המהירה "יבין". בשאלה הבאה לאחר שנוכח כי אני זריז מחשבה הוא הכשילני ושאל משהו על שושלת המלכים הפרעונית. נדמה לי שהיה מדובר בפרעה תחותמס השלישי. לקראת גיוסנו לצבא, פחת העניין שלנו בארכיאולוגיה ואת מקומנו תפס אחיו הצעיר של אלכסנדר שעיני הנץ שלו ותפיסתו המהירה הפכוהו עוד בצעירותו לארכיאולוג מומחה. בטיול הגדול לאילת, חברי שעטו למפרץ לטבול במימיו הקרירים ואילו אלכסנדר ואני, חזרנו בבוקר בטרמפים למכרות תמנע לחפש סייגי נחושת שנותרו באתר מימיו הגדולים. התהלכנו ללא כובעים בכוכי הכרייה שם תחת שלטון מצריים לפני 3,500 שנה ויותר הופקה נחושת בקנה מידה תעשייתי. חצי יום חיפשנו, הצמא גבר ושבנו חפויי ראש לאילת להתקרר מעט במי המפרץ. בחודשים שלפני התגייסותי לצבא, היינו "סוחבים" טרקטור ונוסעים למצר ומשוטטים בתילים לאורך "הקו הירוק" מחפשים כלי צור ונרות שמן. לאחר הצבא לא שבתי עוד לעמק חפר אך אהבתי למקצוע זה חיכתה להזדמנות. בוקר אחד, בעת שקטפתי משמש בקיבוץ המדברי שמעתי קול מוכר: "פסל, מצאתי פסל". ירדתי במהירות מסולם הקטיף וחיבקתי בשמחה את רם גופנא, הארכיאולוג הידוע, מדריכי ומורי. הוא סיפר לי כי התגלה אתר ארכיאולוגי מעניין בחפירות שעשו בקיבוץ בנגב לצורך הקמת בריכה והוא יעבוד וינהל את חפירת ההצלה למשך כשבוע. "נו אתה מוזמן" אמר גופנא בחיוך ואני נתתי לו סל מלא משמישים בשלים וטריים. העבודה במטע הייתה כה קשה וכה תובענית שאיש לא מוכן היה לשחרר אותי לחפירת ההצלה וקשרי עם הארכיאולוגיה כמעט תמו. רק לאחר שנים רבות, קם באזור "מרכז לידיעת הארץ על שם ג'ו אלון" ואשתי אף הייתה למזכירתו הנצחית. אט אט התקרבתי למרכז ולתחומים בהם עסק, הכרתי את הארכיאולוג דוד אלון מקיבוץ משמר הנגב ואת פרופ' ג'ו סיגר מהמשלחת האמריקנית שחפרה בתל חליף ושוב נשביתי בקסמיה של הארכיאולוגיה. אבל עתה, בניגוד לימי נערותי, לא חשתי דחף לרוץ לתל ולחפור אלא, ישבתי בנחת תחת סוכת הצל שהוקמה שם ונהניתי ממצאי החופרים הצעירים. לא פעם שאלתי עצמי אם הצעירים הללו באמת התעניינו בהיסטוריה ובארכיאולוגיה שלנו או שעשו זאת כדי לקבל נקודות לתאר שעשו באוניברסיטה. לשאלה זו לא נמצאה לי תשובה.

מילה אחרונה

בימים אלה מגבש משרד החינוך תוכנת להפסקת הבחינות במקצועות התנ"ך, ההיסטוריה, השפה וכל מה שנקרו בזמני - מקצועות הומניסטיים. החלופה שמוצעת, עבודות, נראית לא הגיונית. אבל, כשם שאנחנו, בהדרכת מומחים, חיברנו בין ארכיאולוגיה להיסטוריה נחווה הנושא עמוק בתודעתנו ושימש אותנו לימים באוניברסיטה ובתארים השונים שעשינו. אם השינון לבגרות יפסק ואת מקומו תתפוס למידה חוויתית - אדרבה ואדרבה.