בבוקר יום ראשון 17 במרס 1968 יצאו כ-150 תלמידי שמינית מגימנסיה "הרצליה" בתל אביב במסגרת "טיול שנתי" לאילת והערבה. הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב הייתה ידועה במסורת הטיולים שלה להכרת ארץ ישראל. התלמידים אמורים היו לסיים הטיול ביום חמישי של אותו שבוע ולחזור לתל אביב.

הטיול שהיה אמור להיות מהנה הפך לאסון כבד

מה שאמור להיות טיול מהנה וחוויתי הסתיים באסון כבד. ביומו השני של הטיול, יום שני, 18 במרס 1968, לאחר שטיילו ב"קניון האדום" והאזור, בסביבות השעה 4 אחר-הצהריים, נסעו תלמידי הגימנסיה בשיירה של שלושה אוטובוסים, בשביל עפר סמוך לכביש הערבה החדש לאילת. ביציאה מנחל רחם שמצפון לבאר-אורה, עלה האוטובוס הראשון בשיירה על מוקש נגד רכב. נשמע פיצוץ עז אדיר. המוקש שהיה רב עוצמה יחסית, התפוצץ מתחת לגלגלו לצדו הקדמי של האוטובוס ורבים מהיושבים בקדמת האוטובוס נפגעו. שני האוטובוסים האחרים בשיירה נעצרו גם הם, והתלמידים עזרו בפינוי היושבים באוטובוס שנפגע. הרופא, ד"ר פסח מיילן, והמלווה, סג"ם חנן כלב נפצעו אנושות. המורה אורה הר-אל שהתלוותה לטיול מספרת ב"אתר הקשר הרב דורי" על מה שהתרחש דקות ספורות לאחר הפיצוץ: "השכבנו את הפצועים על תלולית עפר, ניסינו להגיש עזרה ככל שיכולנו. אני עוד זוכרת את הרופא ממלמל "אני רופא, תפקידי לעזור ואני לא יכול". באמצעות מכשיר הקשר של מאבטחי הטיול הוזעקה עזרה". חובשת הטיול הגישה עזרה לפצועים. למקום הוזעקו אמבולנסים מאילת שהעבירו את הנפגעים לבית חולים יוספטל באילת. שניים מנוסעי האוטובוס רופא הטיול, ד"ר פסח מיילן בן 35 רופא בבית חולים תל השומר וחנן כלב בן 23 מתל אביב שנילווה לטיול כמדריך מלווה נפצעו אנושות והובאו לבית החולים ללא רוח חיים. באוטובוס שנפגע היו כ-52 נוסעים. 26 מהם נפצעו מהם כ-7 פצועים שהוגדרו בהתחלה כפצועים קשה והשאר נפצעו באורח קל יחסית. לאחר שהאוטובוס עלה על המוקש הוסעו התלמידים חזרה לאילת. כאן בסיוע עיריית אילת ציפתה להם ארוחה חמה בבית מלון. העירייה העמידה לרשות התלמידים טלפוניים חופשיים כדי שיוכלו להתקשר לבית ולהרגיע את הוריהם וקרוביהם.

הפצועים קשה מוטסים לתל השומר

בין הפצועים שהוגדרו תחילה כפצועים קשה יותר מאחרים ושמותיהם הופיעו בעיתונות דאז: יהודית הרדוף, מורה בגימנסיה, בת 36 מתל אביב, רם סער מדריך טיולים בן 31 מאילת, רפאל פרידמן בן 23 מתל אביב שהיה אחד מהמלווים בטיול וכן התלמידים: תלמה כנרתי בת 17 מגני יהודה, עמוס רבין בן 17 מתל אביב, רות בלבן בת 18 מסביון, שרה זכרוני בת 17 מתל אביב, שושנה נבנאויז בת 17 מתל אביב. שאר התלמידים שנפגעו כתוצאה מהתפוצצות המוקש וכן נהג האוטובוס אהרון גלר בן 24 מנס ציונה הוגדרו כפצועים באורח קל. לאחר טיפול ראשוני הוברר כי שבעה מהפצועים זקוקים לניתוחים או טיפולים ואבחונים דחופים. מטוס נורד של חיל-האוויר הגיע לאילת בשעה 6 בערב וכעבור כחצי שעה המריא עם הפצועים והעביר אותם לבית החולים תל השומר. מיד לאחר הבאתם של הפצועים לתל השומר הגיעו לבית החולים מנהל גימנסיה "הרצליה", ד"ר כרמי יוגב והמנהל האדמיניסטרטיבי של בית הספר יוסף אורן. דבר האסון הגיע לכמה מקרובי הפצועים והם הגיעו מודאגים לבית החולים.

הטיול הופסק והתלמידים חזרו לתל אביב

הטיול היה אמור להסתיים כאמור ביום חמישי אך עקב האסון קוצר והסתיים לפני המועד שנקבע. האחראי לטיול, המחנך בן ציון שוהם, התקשר למנהל בית הספר ד"ר כרמי יוגב ודיווח לו על המצב. הוחלט על הפסקת הטיול. ביום שלישי בשעה 3 באחר-הצהריים חזרו תלמידי השמיניות בגימנסיה "הרצליה" לתל אביב. בשערי הגימנסיה ברחוב ז'בוטינסקי, קיבלו אותם בהתרגשות עשרות רבות של הורים וקרובים.

הרוגי האסון והנצחתם

ד"ר פסח מיילן, בן 35 במותו היה רופא הטיול בנם של יואל ורבקה נולד בשנת 1933 בעיר סנט-גלן בשווייץ. עלה לארץ ב-1936 בהיותו בן 3 עם הוריו. למד בחיפה. היה בתנועת הצופים ושירת בנח"ל בגרעין בתל קציר. לאחר שחרורו למד רפואה בציריך. לאחר שסיים לימודיו חזר לארץ, עבד כשנתיים בבית חולים קפלן ולאחר מכן בבית חולים תל השומר. הובא למנוחות בבית העלמין שבחוף הכרמל בחיפה. הניח אחריו אישה הרה ושני ילדים. בת - עירית, ובן - יואל. כחצי שנה אחרי מותו נולדה בתו - דרורה. סגן חנן כלב בן 23 במותו היה, מלווה מדריך בטיול. בנם של רחל ואריה. היה בוגר מחזור נ"א של הגימנסיה "הרצליה" בתל אביב ולמד בטכניון הנדסה במסגרת העתודה האקדמית של צה"ל. חנן נולד בירושלים ב-1945, ילדותו עברה עליו עם משפחתו בכפר הילדים "מאיר שפיה". בשנת 1954 השתקעה המשפחה בהרצליה. הובא למנוחות בטקס צבאי בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. בבית העלמין הספידו מנהל הגימנסיה ד"ר כרמי יוגב. אבי המנוח אריה כלב מורה לחינוך גופני וכוראוגרף, אמר קדיש. לזכרם של פסח מיילן ושל חנן כלב שנהרגו באסון המיקוש נטעה קק"ל באזור כביש הערבה, אילת - באר אורה לא רחוק מהמקום בו עלה האוטובוס על המוקש, חורשה של שיטים ואשלים שבכניסה אליה הוצב סלע שיש שטוח ובהיר ועליו שמותיהם של פסח מיילן וחנן כלב והמילים: "חללי מיקוש האוטובוס של מטיילי גימנסיה הרצליה".

חקירת האסון

מחקירת האסון ומסריקות ובדיקות שנערכו בשטח על-ידי כוחות הביטחון, עולה כי המוקש שהתפוצץ מתחת לאוטובוס היה מוקש נגד רכב מדגם מארק 7, שהכיל על-פי הערכה קרוב ל-10 ק"ג חומר נפץ. במקום נתגלו עקבות 3 אנשים שהוליכו לכיוון גבול ירדן המרוחק כ-2.5 ק"מ ממקום הפיגוע. להערכת גורמי הביטחון, המוקש הונח על-ידי חוליית מחבלים אנשי "פתח" שחדרה מגבול ירדן, ופעלה בתיאום מלא עם כוחות צבא ירדן, ובסבירות גבוהה מדובר באותה חוליה שהניחה את המוקש שהתפוצץ כמה ימים לפני כן גם הוא באזור באר אורה מתחת למונית וגרם לפציעתו הקשה של נהג המונית אלפונסו ברון בן 37 מאילת, נהג חברת המוניות עברונה בעיר. כמו-כן העריכו כוחות הביטחון כי אותה חולית מחבלים אחראית גם להתפוצצות מוקש ב-17.3.68 מתחת לזחלם צה"ל שהיה בסיור שיגרתי מול באר אורה. הזחלם ניזוק אך איש מהחיילים לא נפגע.

סיפורו של ירון ירושלמי

אחד מתלמידי גימנסיה "הרצליה" שהיה באוטובוס שעלה על מוקש וניצל היה ירון ירושלמי. ספורטאי מצטיין. מספרים כי על-אף שנפגע כתוצאה מהפיצוץ סייע בפינוי הפצועים. כשהגיע מועד גיוסו, של ירון לצה"ל התגייס באוגוסט 1968 ליחידת צנחנים שירת בגדוד 890 ונפל בעת מילוי תפקידו ליד מעבר המיתלה ביום 24.4.1969, והוא בן 19 בלבד. על שמו ולזכרו נקרא אולם ע"ש ירון ירושלמי במרכז סוזן דלל וכן נקראים על שמו שורה של מפעלי תרבות, פסטיבלים ועוד. החלמתם של הפצועים קשה בפיגוע האוטובוס ליד באר אורה נמשכה חודשים ארוכים ואת בחינות הבגרות נבחנו בבית החולים.