שלהי החודש עלולים להיות סוף מרץ של פורענות, כאשר העולם האיסלאמי יחל בצום רמדאן וערביי ישראל יציינו 46 שנה ל"יום האדמה". צום רמדאן הנמשך חודש ימים, מעלות החמה ועד צאתה, מדי יום, הוא אירוע דתי, חודש שמגביר את תחושת הלאומנות בקרב המוסלמים באשר הם. "יום האדמה" הוא אירוע מחאה "פרטי" של ערביי ישראל. בעקבות הפקעת קרקעות בגליל ב1976 פרצו מהומות רבתי בכל כפרי הגליל, ותוצאתן - ששה קרבנות. מאז נוהגים ערביי ישראל לציין יום זה כל שנה, בתהלוכות, בהנפת דגלי פלשתין ובעצרות הסתה. צריך לומר ביושר: מיעוט מקרב ערביי ישראל נוטל חלק ממשי בציון היום הזה. זהו מיעוט שהוא לרוב מיליטנטי, קיצוני ומתלהם בקלות. ה-30 במרס וה-1 באפריל הם מועדים שכוחות הביטחון, יש לקוות, ערוכים לקראתם, למקרה ששוב יגלשו בהם הצמים והמפגינים אל מעבר לגבולות המותר. שני ימים שיהיו מעין קדימון לחודש מאי, אשר אשתקד פרצו בו מהומות דמים, שהחלו בירושלים ועברו לערים המעורבות, ובמיוחד לוד ועכו. אשתקד עמדו במבחן יחסי יהודים וערבים במדינה, כאשר כפסע היינו לפני מלחמת אזרחים בין-עדתית. ראינו שנאה יוקדת בעיניים, טרור רצחני, השתוללות בחוצות הערים, הצתת מכוניות, ואת חוסר המענה ההולם של משטרת ישראל. כל אלה הם סיבה מספקת לדאגה, לקראת הצפוי בסוף חודש זה. האם יגלשו התהלוכות למהומות שיצריכו יד ברזל לבלימתן? האם יזרקו אבנים ולפידי אש על בתים של יהודים? האם ישתמשו בלי מיגבלה בנשק חם? תשאלו את תושבי לוד, והם יגידו שהדאגה בקרבם גוברת. יש שיאמרו, כי מה שצפוי בעוד כמה ימים יאפיל בחומרתו על ההשתוללות במאי האחרון. לא רק תושבי לוד ועכו. תושבי באר-שבע מהלכים בחוצות העיר בחששות, לאחר הטבח המזוויע שביצע סכינאי מחורה השכנה. בדואי ישראלי, מורה, שבהינף סכין ובריצת אמוק רצח ארבעה יהודים. כך גם תושבי חדרה, לאחר ההשתוללות הדע"שית של שני טרוריסטים מאום-אל-פאחם, שגבתה חייהם של שני לוחמי מג"ב ופציעת חמישה. צריך לומר מיד: גם בני משפחתו, גם בני כפרו של הרוצח מחורה, מיהרו להתנער מן המעשה הזוועתי ולהתנצל. האם זו התנצלות כנה או שמא מאולצת? גם וגם. התרשמתי מדברים שפירסם בדף הפייסבוק שלו, רגעים לאחר האסון, אחד בשם איסמאעיל אלעוקה: "בשמי ובשם הרוב השפוי כלל אזרחי המדינה הבדואים, מגנה את הפיגוע הרצחני הנפשע והנבזי בכל תוקף שקרה היום בבאר-שבע שזיעזע את כולנו, לא מייצג אותנו הרוב השפוי, ומבהירים כי האלימות מנוגדת לערכים הכי בסיסיים שלנו ואינה דרך ארץ. חייבים לשמור על מרקם חיים המשותפים בנגב יהודים ובדואים כאחד". הוא ביקש "לא לנצל האירוע הכאוב של אדם בודד להוביל לגל הסתה נגד האוכלוסייה הבדואית בנגב" וסיים: "אל תכלילו את כל האוכלוסייה, כולנו בנגב כאיש אחד מגנים ומוקיעים כל מעשה אלימות". ברוח דומה פירסמה הרופאה יסמין אבו-פריחה מאמר שכותרתו "בוכים יחד" וכתבה כי "הנגב האמיתי הוא נגב של שותפות בין יהודים לערבים". מלים יפות, אף כנות. השאלה אם מר אלעוקה וד"ר אבו-פריחה אכן מייצגים אמיתית את כלל הבדואים? האם הם ערים לתסיסה הלאומנית הרוחשת באהלי קידר? למה לא הסתייגו ממעשי פשע שמבצעים צעירים בדואים בכבישי הנגב, גניבות בישובים היהודיים ובשטחי האמונים של צה"ל, זריקות אבנים וכיפוף עמודי חשמל? ואין לתלות זאת רק ב"אפליה", כביכול, או בקיפוחם של הצעירים. הם חשופים להסתה המחלחלת מעבר לגבול, מעזה בעיקר. האם נשמע קול כקולו של אלעוקה כאשר בדואי רצח את חייל צה"ל רון קוקיא לפני ארבע שנים וחצי? גם ראש עירית אום אל-פאחם מיהר להביע צערו והסתייגותו, הוא ועוד רבים מתושבי עירו. אך כלום שכח הוא שזו לא פעם ראשונה שרוצחים יוצאים מאום אל-פאחם, בשם אירגוני הטרור, לרצוח ישראלים? האם ימשיך להתעלם מגדול המסיתים, תושב עירו השייח ראאד סאלח? אין להתעלם מכך שצעירים בדואים לא מעטים שירתו ומשרתים בצה"ל, ויש גם ששילמו בחייהם, כמו החייל איימן גדיר, שנפל יחד עם ליאור וישינסקי בציר פילדלפי ב2004. ואין להתעלם מבדואים רבים בנגב שעובדים בבית-החולים הבאר-שבעי, במרכזי הקניות, במערכת החינוך, בבנייה וכו'. ואף על-פי כן, כל מי שמכיר את החברה הבדואית בנגב ואת הלכי הרוח השוררים בין האהלים והפחונים, כמו גם בווילות המפוארות, מזהיר מפני הרוח הלאומנית והרדיקליזציה האיסלאמית הפושות בפזורה הבדואית. הן עלולות להתפוצץ לנו בפנים, וביתר שאת. לא זה אף זה: מדובר גם בצבירת נשק, בזילזול בחוק ובביזוי אנשי החוק. החשש כי האסון הנורא בשבוע שעבר בבאר-שבע, מעשה ידי טרוריסט בודד, יחזור על עצמו במופעים מזוויעים נוספים - התגלה כנכון בהתקפת הטרור בחדרה. ששה ישראלים נרצחו בשני פיגועים מזוויעים, ויש לצפות להמשך הטרור, בעיקר בימי רמדאן. לצד הגזר - המיליונים שהוענקו למפלגת רע"ם הקואליציונית, שעיקר התמיכה בה הוא מהמיגזר הבדואי - נדרשים מקל ונחישות. היערכות המשטרה והשב"כ לקראת הבאות, נכונות להפעיל יד קשה נגד מחוללי פרעות מקרב ערביי ישראל בכלל, והבדואים בנגב בפרט. תירוצים ממשלתיים לאחר מעשה לא יתקבלו.