הלווית הענק של הרב חיים קניבסקי זצ"ל, הייתה רגע מכונן ומשמעותי בעבור העולם החרדי, אך יותר מכך השפעתה ניכרת גם בישראליות, המסורתית והחילונית. עוצמת הכאב, הבכי והאובדן לצד קריעה ממש של הבגד, סימן יהודי לאבל על הקרוב לך במיוחד, היו מעמד של אובדן דמות אב, אובדן של היקר, האהוב והמשמעותי לך, אובדן החוסן וסלע הקיום.
אזרחי מדינת ישראל בכללותם השתתפו ברמות כאלה ואחרות פחות על האובדן ויותר על השתתפות בצער האמיתי והלא מובן מאליו של יהודים ההולכים טרוטי עיניים ושבורי לב אחר מיטת רבם. מהלך מסע ההלוויה העצום, סיקורו בשידור ישיר בכל ערוצי התקשורת המרכזית, דברי ניחומים וחיזוק מכל צמרת ההנהגה הישראלית, סדר מופתי של משטרת ישראל, לצד היענות של תושבי גוש-דן המבינים ומכירים בגודל המעמד. היו ללא ספק טיפות של חיים על מסע ההלוויה.
אל מול השבר היהודי, אובדן איש הרוח, ר' חיים, היו מיעוט זניח אך רעשן שבחר דווקא ביום הכואב לחלק מהעם באופן ממשי להתנגח בחברה החרדית באופן אלים, בריוני, גס, חצוף ומכוער. נפש האדם מי ידע. ח"כ אחמד טיבי, פרסם הודעת השתתפות בצער עם הציבור היהודי הכואב את לכתו של המנהיג. מנגד, בעיתון 'הארץ', נפרצו כל הסכרים, הורדו כל המחסומים, הוסרו כל הכפפות ולגיון שונאי החרדים החל להסתער על המנוח מרחוב הרשב"ם, בתארי זוועה, בקללות, חרפות וגידופים. עשרות בריוני מקלדת ואלופי צבא השנאה, החלו לירות בליסטראות של שנאה, חרפות, נאצות, גידופים, קללות, פסולת גרעינית מסוכנת ביותר.
מלשכת יו"ר הכנסת יצאה עוד מתקפה מכוערת על הציבור החרדי תוך האשמתו באופן מכליל וגס כציבור השולח את ילדי החילוניים להיהרג עבורו בקרב. אני מאמין ובטוח שציוץ הרשע הזה לא היה על דעתו של יו"ר הכנסת, אלא של אחד מעוזריו שהאמין כי הוא מבצע את רוח המפקד.
פטירתו של הרב קניבסקי היא הזדמנות מצוינת לצמצם את הפערים בין הציבורים השונים בחברה הישראלית, לנסות לבנות גשרים מעל התהום הפעורה והמתרחבת. הציבור החרדי כמו הציבור הכללי חייבים לצעוד, כל אחד, צעד לקראת השני, זה אפשרי, לא בשמיים, כאן ממש בארץ.
היום שאחרי פטירת ר' חיים, אוהב ישראל במהותו, מעל למגזריות, לבדלנות, איש של אנשים מכיפות שקופות ועד ירמולקות, הוא היום בו אפשר להתחיל לפזר מעכבי בעירה בציבוריות כולה, להתחיל להרהר במציאות חיינו על פיסת האדמה הקטנה הזו, להתחיל להביט במכנה המשותף שלנו, הבסיס לחיינו במדינת ישראל, להרחיב את המכנה המשותף, לראות כל ציבור מעלת הציבור הניצב מולו ולא רק את חסרונותיהם.
כל יהודי בעולם ובמדינת ישראל בוחר מה לקחת מדמותו המופתית של ר' חיים. מסע ההלוויה הבהיר כי רב המחבר על המפריד, המכנה המשותף שלנו איתן ויציב, עלינו לחזקו ביחד, מתוך חיבור, מתוך ויתורים הדדים. לציבור יש שליחות נוספת חשובה, בניית הגשר על התהום הפעורה מחד-גיסא, מאידך צמצום השנאה גם בקרב אותם שונאים סדרתיים, משני צידי המתרס. אחים ואחיות אנחנו, חילוקי דעות הם לחם חוקו של היהודי מיום עמדו על דעתו, השנאה מובילה לחורבן, התפקיד של כל אחד במקומו הוא להרבות טוב, להרכיב את משקפי התקווה.
הו התמימות, יאמרו הציניקנים, התהום עמוקה מידי, אין גשר שיכול לחבר מעליה. אני אומר, הו האמונה, זה אפשרי, זה תלוי רק בנו, בפרטים, בכל אחד ואחת. רק אנחנו המאמינים כי ניתן לאחות את הקרעים לחבר את השברים ולאזור כוח, כל אחד בביתו, בסביבתו. הטוב ינצח, זה אפשרי. עכשיו הזמן להניח את היסודות לבניית עמודי הגשר לתקווה לחיים מתוך כבוד.
