ספר משותף למשוררת והציירת אדלינה קליין עם אחותה הצלמת והציירת אניטה קליין. שתיהן מובילות את הקוראים לספר שיש לו תובנות עמוקות במילים ובצבעים. מראות צבעוניות נפרשות לעיני הקוראים ומזמינות אותם להכיר את נפש היוצרת ונפשה של היצירה. ואי אפשר להתעלם מנפשה של היצירה, כי היא לבו של הספר הזה. נפש היצירה מתפתחת בצבע, מילה וצליל.
היום מקלידים שירה במחשב, אך בספר הזה יש געגוע לעט הכותב את צפונות נפשה של הכותבת. מכחול מילים מתחבר היטב עם מכחול הצבעים השוטח על הבד עולם ומלואו. תהיתי בלבי על משמעות כותרת הספר "עט דמוי באר" ראיתי את צילום העט המיוחד הזה. בחלקו העליון המכסה שלו דמוי שוקת, באר שנמצאת בכפרים במחוזות אחרים. באר שירתה וציוריהן של שתי האחיות לבית קליין. כל אחת משוררת שירה וציור שיוצרים שילובים של מראות משכרות הוד פראי במילים והוד קוסמי ברואי בצבעים. ויש געגוע עמוק לכלי הכתיבה הזה, שבזכותו נכתבו היצירות הראשונות.
במאמרי אתייחס לשני נושאים - נפש היוצרת ונפש היצירה, כמוטיב המתפתח לאורך כל הספר. הנושא השני יעסוק בסגירות ובפתיחות ויענה על השאלות האלה: האם המראֶה הפנימי נוגע רק במילים, צבעים וצלילים? איפה מתלכדות נפש היצירה והיוצרת על הבד ועל הנייר?
נפש היוצרת ונפש היצירה
נפש היוצרת יונקת את נפש יצירתה מתוך מחוזות ילדותה ויש לה נשמה פיוטית המשמרת חוויות ילדות, בית בארץ מוצא ובית בארץ מולדת אליו נכספו הוריה רבות בשנים. היוצרת במילה ובציור מזמינה אותנו הקוראים לטיול במשעולי שעריה של הנשמה. זה לא רק טיול להתוודע אל מילים, זה טיול להכיר צבעים וצלילים ממוזות נפשה של המשוררת ושל נפש היצירה ההופכת לריקוד בשלוש שפות: כתיבה, ציור ומוזיקה.
צריך להקשיב לדממה בתוך הבית, לרוח השורקת מבינות העצים, לחליל רועים שצליליו בוקעים משדות מרעה זהובים. הדממה מכניסה אותנו אל האווירה בשירה.
"נפש היוצר היא זירה/ שם נוצרים הרבדים/ ומתחברים המהויות". ובשיר אחר " בראי הערגונות הכיסופים/ צמחנו בעיני הורינו היפים/ בברק עיניהם מלאי התקווה/ כצימחי בר בשדות האהבה/ ידיהם שהיו שלוחות לחיבוקים/ עדיין פועמים אותנו בדופק החיים" עמ' 166. ובשיר אחר שולי הכפר לראות ביקשתי/ להביא הטוב
אל האדם/ גם חליל, שבוי בשקט הצלילים/ חשבתי להמהם לי/ שיר השיבולים"עמ'157. נפשה של המשוררת סקרנית, מבקשת לדעת ריחות תפוזים מדגדגים את נחיריה ואיתם חדשות ושינויים המפצלים משפחתה לבית של ממש ולבית שהוא מעון סגור לחולים שדעתם נשתבשה עליהם.
"כימיה חצתה אותנו/ ללא יכולת האחזות/ כימיה מרוצפת מהמורות/ אינה מן המובילות/ אינה מן המשיבות נפש לרעותה/ מרוחקת במחשבה כמו אוויר מתאדה"עמ' 252. נפש היצירה, כשמילים נבראות ולובשות גלימת שיר הן באות להדהד לנו מחשבה מתבונת החיים " לבך במרכז התשואות/ נפשך מלקטת גרגירי תבואה/ משדותייך הזהובים בם זרעת גרעיני אמת" (עמ' 52) ובשיר אחר "ידעתי כי העומק הזה בנפשי / גם בנפש הטבע/ בנפש החי והצומח "(עמ' 63). המראה הפנימית נפשה של המשוררת מתחברת אל נפש היצירה, אי-אפשר להפריד בין השתיים
"יש ואני כותבת מחשבות עם עצמי/ על עצמי/ לאחר/ על אחר/עבור אחר/ יש שאני כותבת רגשות"עמ' 77.
והכתיבה היא בימת החיים, המילים מחוללות ויוצאות במחול הגבישים הצבעוניים" (עמ' 79). בין צעדים משתנים אפשר לאהוב את תל אביב וירושלים בו זמנית, ברקמה אחת ההופכת לגוף אחד. גם ניגודים מולידים דעות שונות, מחלוקות עכשוויות ורק הדומיה מהדהדת ביניהם "מיבבת את החסר" (עמ' 83). "צעדים זהירים של יום יום, פסיעות בטוחות לא ליפול התחברו אל צבעי האספלט האפורים הפכו ירוק דשא בהיר"עמ' 101.
עולם בתוך עולם
עולם בתוך עולם ארוג בשתי וערב, הוא עולם היצירה. הנשמה חוגגת בעולמות האלה, כי הם נותנים לה ביטוי. המילים חושפות את צפונות לבה של המשוררת, הצבעים המספרים סיפורי חיים, מתעדים רגעים ברואים שנועדו להישמר בחווית הזיכרונות של האחיות המציירות. שערים 1,3,5.7 הם ציוריה של אדלינה ושערים 2,4,6 הם ציוריה של אניטה קליין. שבעה שערים יש בספר הזה וכל אחד מהם נפתח בציור: מראות ציור של אדלינה, פתיחות ציור של אניטה, נגיעות אדלינה מרחבים אניטה, משמעות אדלינה, מסעות אניטה הבזקים אדלינה. השער הראשון מראות והשער השביעי הבזקים למעשה הם פתיחה וסיום מעגליים של הספר הזה המכיל תובנות של עומק בפניני שירה.
המשוררת אדלינה קליין פותחת וסוגרת את שערי הספר ביצירותיה שהופכות לשפה אחת למרות שהיא משתמשת בשני כלים תרפויטיים, כתיבה וציור, הכלים האלה מרפאים את הנפש, הם עושים לה טוב והם מרקם אחד שפה אחת. בכל שערי הציורים בספר יש צבעים שרוקדים על בד הקנבס. הציורים ראליסטיים מאוד, קווי מיתאר מדויקים להפליא אצל האחיות לבית קליין. סביר להניח שאותו מורה קפדן לימד את שתיהן לשים לב לדקויות המספרות סיפור חיים צבעוני כפי שהוא. התודעה שלנו זוכרת בתאי מוחה את היופי שפגשו עיניה והיא מגיבה בהתאם כשמדובר בשפה הרוקמת חיים לנגד עינינו.
"חובקת שארית
שירי ילדות
חובקת שארית
דפים שנשתמרו
ושאינם
ושעודם
בעמ' 100 השיר הזה, המדבר על חיבוק, שייך לנושא השני שעליו אתמקד במאמרי, נושא של סגירות ופתיחות. אנחנו נוטים להתגעגע, לשמר חיבוק של אדם קרוב ללבנו. המשפט חובקת שארית חוזר פעמיים ומדגיש שאת שארית הפליטה הדוברת בשיריה הארס פואטיים משתפת את הקוראים. שארית היא לא רק מי ששרד את מלחמות העולם אלא גם בני משפחה שנותרו לה בחיים ודווקא אותם היא מחבקת קרוב ללבה. רק מילות הנצח האלה יכולות לחזק את החיבוק הזה.
דימוי
השתקפות הצל
באצבעות
השתקפות התלתלים
על הנייר המוצל.
עם תנודות האצבעות
הכל משתנה.
הצל מתארך
לא ניתן לתפוס את התבנית
שהשתקפה לפנינו
בראשוניותה.
הדימוי נעלם. (עמ' 94)
נושא השיר, לכאורה דימוי, אך מילת המפתח היא הצל. כשאנחנו נמצאים במקום מוצל, אין לו אחיזה, הוא לא נראה. אך כשהשמש בסביבה, המראה משתנה. האם שאלתם את עצמכם איך משתקף הצל באצבעות שלנו? הצל נולד מהשתקפות של השמש, של אור, כשאנחנו מחליטים ליצור דמות חיה באצבעות שלנו. המילה צל מוזכרת שלוש פעמים. פעמיים בהשתקפות של בבואה ובפעם השלישית אין בבואה מיותרת יש רק צל שהתארך. השתקפות תלתלים על נייר מוצל מעניקה לנו מרחב של בית. יש משהו לוכד בדימוי הצל. הלכידות הזאת מתארת מצב של סגירות, היכן באה הפתיחות? היא באה כשאין השתקפות.
בין השיטין מבקשת המשוררת לציין, שהשירה נוצרת ממחצבי ילדותה, והיא ניטעה בתוך גן ילדותה ופיתחה את עצמה בעצי פרי, ובאבנים טובות שמאירות תובנות של עומק החיים למרחקים ארוכים. התובנות האלה הם הכלים המאירים את דרכה פעם בפתיחות, פעם בסגירות, כי זה טבעו של האדם, לכתוב ולצייר את אמנותו בתוך דומיה המרחפת בין שמים לארץ בהיבראה של יצירה אלוהית. הפסיכולוגיה יכולה ללמוד משתי האמניות האלו, אדלינה ואניטה קליין, שהן מביאות את הקוראים להיות שותפים בריקוד מרפא והרמוני של מילים, צבעים וצלילים. שהם שותפים לתרבות, לחברה הסובבת אותן ולמשפחה. נפש היוצרת ונפש היצירה הן פיסות של רגשות, הלך רוח פנימי המביא אל הקוראים מפגש עם יוצרת מציירת ועם יוצרת משוררת. רק מתוך המראות התגלו ניחוחות של זיכרונות, של היסטוריה ושל תרבויות, ונוסף לכך אנו זוכים, בתובנות עומק על החיים, יכולים לאמץ אמירה מתוך הספר ולפעול על פיה. יכולה לומר שאהבתי את הספר. ספר מומלץ לאוהבי המילה הכתובה והציור.