אירועי באר-שבע, חדרה ובני-ברק אינם הפתעה, הם מבטאים שלב בהתפתחות המאבק על ארץ-ישראל והריבונות היהודית החדשה-ישנה בה. הפעם מגיעה שורת האירועים במסווה של דאעש וספק הג'יהאד האיסלאמי, אבל אין לכך חשיבות מהותית. היא מגיעה כתזכורת לכך ששאלת היסוד עדיין פתוחה וכי המכשול הגדול ביותר לפתרונה איננו האויב הערבי הפורמלי אלא "הידידה האמריקנית" ותומכיה מבית. זו מקדמת בשקיקה את הסכם הגרעין מול אירן, מטפחת את עוצמת האויב החזק ביותר שלנו ובד בבד מכשילה בשקיקה לא פחות גדולה את ריבונות ישראל בא"י המערבית - חבלה של ממש בביטחון הלאומי הישראלי.
אירועי מבצע "שומר החומות" ממאי 2021 בתוך ישראל בערים המעורבות היו קריאת השכמה ואזהרה למנהיגות הישראלית, שלא נקלטו כראוי. על בסיס עובדה זו מהווים האירועים האחרונים מחדל במתכונת מלחמת יום הכיפורים, אף כי בעוצמה פחותה. מחדל מסוג זה (קונספציה אסטרטגית משויכת למציאות מדומיינת) הוא מצב בו המציאות מציגה למקבלי ההחלטות עובדות שפירושן היחיד הוא התגברות האיום ופרנסי הציבור עוצמים עיניים וממציאים לעצמם ועבורנו סיפורי-בדים מעודדים שבינם לבין המציאות אין קשר. במקביל, אין הם עושים דבר בכדי להבטיח כמיטב יכולתם שהאיומים לא יצאו מן הכוח אל הפועל... וממש אז, הם יוצאים! - כביכול בהפתעה...
"ריפיון פרקים" אין זה מקרה שגנץ כאחד מראשי "הטריאומווירט השליט" והפוסט-ציוני ביותר ביניהם המחפש לעצמו סולם לטפס עליו לראשות הממשלה, עוסק בבניית תדמית של נאמן הגורמים השוללים ריבונות יהודית בא"י המערבית - ארה"ב, אבו מאזן, ירדן וגורמים נוספים בממסדים הביטחוניים שלנו והאזוריים. את מהלכיו הוא צובע בצבעים ביטחוניים בכדי לטשטש בעיקר בעיני הציבור הישראלי את הכוונות המדיניות המסתתרות מאחורי מהלכים אלה. ביסוד מהלכים אלה כוונה לקידום תהליך לחידוש דיוני אוסלו בשילוב עם בלימת ההתיישבות באיו"ש, וטיפול בכפפות של משי ברצחנות הערבית. בכל פעם שאני שומע בתקשורת את דבריהם של אישים שמאל קיצוני דוגמת אולמרט, ברור לי שהסכנה מבית אינה נופלת מהסכנות הנשקפות מאויבים מבחוץ.
ראש הממשלה בנט וראש הממשלה המיועד לפיד נגועים "בריפיון פרקים" חמור מול מהלכיו אלה, על-רקע הקואליציה הנזילה שבראשה הם עומדים. אולם אם אין הם רוצים לעמוד בפני הפתעות שמחירן הגבוה יגבה בחיי אדם ובשיבוש מרקם החיים, עליהם להחליף את מרקם השרירים הרופס באגרוף ביטחוני-מדיני-כלכלי מול ההתפקרות והרצחנות הערביים.
התהליך הרופס מתבטא לא רק כלפי החוגים הרצחניים במגזר הערבי. הוא קיים גם בנושא האירני וגם בטיפול שנותנים האמריקנים למעמדם של אירגוני טרור לאומיים ("משמרות המהפכה") ותת-לאומיים "חותים", "חיזבאללה", "חמאס", "ג'יהאד" ואחרים. כך למשל הסתייגות גנץ מהגינוי המשותף של בנט ולפיד לתוכנית ארה"ב למחוק את "משמרות המהפכה" האירניים מרשימת אירגוני הטרור בשילוב עם התניית ההסכם בהימנעות אירן מחתרנות אזורית כוללת, היא חבלה במודע במדיניות החוץ של ישראל. הטיעון העלוב והריק שאסטרטגיה עושים בחדרי חדרים, רק מוסיפה סימן שאלה להגיון הבריא כביכול שבו מנהל גנץ עניינים אסטרטגיים של המדינה.
בכדי להביא את המהלכים האזוריים ל"מסה קריטית" ממשית, עליהם לחולל בעתיד הקרוב שתי התפתחויות מוחשית: א. כניסת סעודיה למעגל הברית האזורית החדשה. ב. הצטרפות ירדן למשחק האסטרטגי הכולל. הימנעות שתי המדינות הנ"ל מכך עד כה נובעת מניסיון שלהן להתניע מחדש את מהלכי אוסלו במטרה להגיע למימוש פוליטי של פתרון "שתי המדינות" תחת מעטה ההיערכות נגד אירן. העובדה שבנט הצהיר כשהתמנה לרו"מ, שממשלה זו לא תנהל מו"מ על א"י, הייתה אפוא מהלך נבון וחשוב. העובדה שלפיד וגנץ אומרים ההפך - כל אחד בשפתו האופיינית - משבשת את המהלך כולו. אסור לטעת בתודעת שתי מדינות אלה אשליה שקיימת אפשרות לוויתור ישראלי על ריבונות מלאה בא"י המערבית. האכזבה שתבוא בעקבות ניפוץ אשליה כזו עשויה לחבל חבלה חמורה בהסכמי אברהם ואף למוטט אותם כליל כמעשה של מעילה באמון.
קונפדרציה בין שתי ישויות ריבוניות בחינה זהירה של הדברים מלמדת שדיבור בעלמא, מעין עיסוי למצפון, מקלה על השלמה עם אכזבה משנית, כאשר התמריצים האחרים התומכים בהשלמה זו חזקים דיים. רוב המדינות המשתתפות במהלכים לבניית ברית אזורית שייכים לקבוצה זו. סעודיה (המלך סלמאן) וירדן (המלך עבדאללה) עדיין פוחדים מהשינוי הבלתי נמנע.
1 במערכת הביטחון הישראלית או ליתר דיוק בחלקים לא מבוטלים שלה, עדיין מאמינים בירדן כמדינת חיץ מזרחית, שעל ישראל לשמר ולנטר כחלק מתפיסת הביטחון הלאומי שלה; אני כופר באמונה זו. פחדיו של עבדאללה ואי-יציבות המשטר והמשק בירדן, מצביעים על סכנה סמויה שהמדינה תקלע לאנדרלמוסיה תחת לחץ חיצוני ופנימי משולב ושהאירועים אותם "מבשלים" האמריקנים באירן, יצאו מן הכוח אל הפועל. הפתרון הנכון לבעיית א"י שבה חיות בשלום ובהסכם שת"פ כולל, זו לצד זו, מדינה יהודית יציבה ומדינה ערבית יציבה, הוא קונפדרציה בין שתי ישויות ריבוניות: יהודית וערבית, כאשר בערבית מתגלמות כל השאיפות של ערביי פלשתינה (שטח המנדט הבריטי מ-1920 לשעבר). ישראל חייבת להתחיל לטפטף עובדה זו בראש וראשונה בחדרי-חדרים בסעודיה וירדן עצמן. סעודיה היא המנוף לקידום תהליך זה, מרגע שתשלים עימו ותוותר על "החזון הסעודי" מ-1981 על גילגוליו השונים.
למנוף חשוב נוסף התייחסו גם סיכומי המפגש מ"וועידת הנגב": הקמת ברית צבאית אזורית ועיצוב מדיניות שת"פ מול מגוון האיומים שבאזור - מדינתיים (בעיקר אירן ובמידת מה גם טורקיה) ואירגוניים (כל אירגוני הטרור האיסלאמי הקיצוניים, לרבות אל-קאעידה ודאעש).
הבעת הצער של נציגי המדינות שהשתתפו בוועידת הנגב על הפיגועים בבאר-שבע וחדרה היא מחווה חיובית וחשובה אך תישאר כזו רק אם תלמד ישראל במהירות לדכא, לרבות באמצעות שימוש בכוח צבאי, את האיומים על ביטחון הפנים שלה. העובדה שישראל שולטת על הטריטוריות בהן נמצאים מוקדים דתיים חשובים לאיסלאם וריבוי האירועים החגיגיים הצפויים בתקופה הקרובה אצל יהודים ומוסלמים כאחד - הופכים עניין זה לקריטי עוד יותר. מקומות אלה רגישים לפרובוקציות וקל מאוד למסיתים לטעון שישראל פוגעת במקומות הקדושים, מנסה לנכס אותם לעצמה (הר-הבית) או מונעת גישת מתפללים אליהם. צמצום ומזעור היכולות של פרובוקטורים מבית או מחוץ, מחייבת מדיניות גלויה וברורה שתעוצב בנחישות עכשיו, דווקא על-רקע הפיגועים האחרונים. לאחר שתגובש המדיניות חייב ראש הממשלה עצמו להכריז עליה ובכך להעניק לה משנה-תוקף. סוגיית הניסוח והדימוי עומדים באותו סדר חשיבות בתהליך החזרת המשילות למדינה.
בקונטקסט זה: על ישראל לבחון את מערכת הוראות הביטחון והפעלת הכוח המשרתות את כל כוחות הביטחון, את החוקים הקובעים את יחסי המדינה עם אזרחיה בכל הנושאים הנוגעים לחובתם כלפי המדינה, זכויותיהם בה וההתניות הקשורות בשני אלה. יש לבחון את מרחב הסנקציות המותר כלפי אזרחים בשעות חירום, להתאים את הוראות הפתיחה באש, את תקנון המעצר ואת ההגנות על הכוחות הפועלים בשטח. כמו-כן יש להגביל מאוד את מרחב מעורבות בג"ץ בקבלת החלטות בנושאי מדיניות אסטרטגיה ושימוש בכוח ולעדכן את הוראות החוק לגבי זכות העמידה לפני בג"ץ של יחידים וקבוצות אזרחים ומי שאינם אזרחים. (הגברת המשילות ויעילות התפקוד בחירום). יש לבדוק את זכויות האזרחים לשימוש בנשק אישי הנישא ברישיון בשעת סכנה ואת תיחום הזכויות הנגזרות מסיטואציות אלה לגבי יהודים וערבים כאחד. כמו-כן, יש להגביל את חופש הפעולה של אירגונים עויינים ופרובוקטיביים - אנטי-ישראלים, אנטי-ציוניים ואנטי-יהודיים - במרחבי השליטה הישראלית.
חייבים לקחת בחשבון שקיימים הבדלי אינטרסים בין השחקנים השונים בברית האזורית המתוכננת. מולם - עד להתבססות היחסים והקשרים והפיכתם ליסוד קבוע בהוויית החיים האזוריים - אל לישראל להגביל את יכולותיה וזכויותיה להגנה עצמית. בכל מצב לפחות בעתיד הנראה לעין תמצא באזור בנחיתות מספרית ולכן תהליכים חשובים או קריטיים חייבים להתקבל בברית פה-אחד (משמע: זכות וטו לכל משתתף). על ישראל להעמיד במבחנים מהותיים אך סבירים את שותפיה דווקא בראשית הדרך, משום שאם תתבדה ולא תערך לכך מראש, תצא קרחת מה - "עם" ומה - "בלי" גם יחד.
