הבימאית הצעירה מיכל עוזיאל יצרה מהמחזה הנודע של טנסי ויליאמס יריעה עמוקה של רגשות, שהפיקה מהשחקנים עד כדי הזדהות מוחלטת עם הדמויות. לכן כה צלחו לרגש את הקהל. הסיפור מגלה את הדמויות בחייו של ויליאמס שעיצבו את כל מחזותיו. בדמות אמו האמיתית מופיעה במחזה נועה גולדברג, המסמלת את כל מה שהסופר רצה לברוח ממנו: את הצביעות השולטת בחיי השואפים לזוהר אך חיים בזבל. את העמדת הפנים המזויפת, החיים על-פי הרושם החיצוני, והשקר שאדם עושה עם עצמו. גולדברג כה היטיבה לבטא את הצד השקרי שבקרב רוב בני האדם, שלא חיים את חייהם כרצונם אלא על-פי "מה יגידו", בעוד את בנה, מגלם באופן כה חודר ללב רן מושיוב, שהוא למעשה בן דמותו של ויליאמס, ששונא את עבודתו במפעל הנעלים. מה שאכן היה במציאות, וכך בורח מהעמדות הפנים של האם בכל ערב ולילה, במוצאו את נחמתו בקולנוע או בבארים. רן מושיוב המדהים מגלם את הגיבור בעוצמה כזו של רגש, הטעון ברגשי אשמה בקשר עם אמו ואחותו הנכה, ממנו הוא משתחרר בסוף ויוצא לדרכו בעוזבו את הבית. משחקו כטום, והיחס המופלא לאחותו פגועת הנפש, מזככים את המחזה לרמה עילאית נדירה של רגש. נועה גולדברג כאמנדה, האם, מדגימה באופן כה מושלם תוך הזדהות עם הדמות, עד כי חלק מהמילים שלה נבלעות ונעלמות מהקהל. חרף יופיה, החינחונים שלה כלפי האורח שמביא הבן עבור אחותו, כאילו היא מושא החיזור מגחכים אותה לגמרי, וממחישים את עוצמת הדחיה שהייתה לטום (ולויליאמס) מהחיים המזויפים. מה שהביא אותו לעזוב הכל ולצאת לעולם על-פי דרכו. נעמי יעיש בתפקיד לורה, הבת, נכנסת לנעלי אמה המנוחה, גילי בן אוזיליו, שגילמה את לורה מול גיל פרנק, שהפך בהמשך לבעלה בחיים ואבי בנותיה. את הרגישות, העדינות והשבריריות היא ירשה ממנה, ולמעשה כמו אוסף חיות המיניאטורות מזכוכית שלה, היא כה מרגשת בעדינותה, שנדמה שהיא עומדת להישבר כמו אחת מחיות הזכוכית שלה, ובכך מפלחת את הלב. את שיאו של המחזה בהפקה זו, מצליחה הבימאית מיכל עוזיאל להביא בסצינת הפגישה של לורה וג׳ים, חברו של טום מהעבודה, שהוא היחיד המחובר למציאות, המתכנן להיחלץ מהמשבר הכלכלי שלכד את אמריקה בשנות השלושים. גיל זגורי גבה הקומה והחטוב, כובש את הלב בסצינה טעונה זו בנסיונו לאזן את לורה בהעניקו לה ביטחון עצמי בחום וברגש שלו. אך החלום להיטיב את המציאות כשל, וסצינת ההתעלסות של טום עם העלם יפה התואר באחד הבארים מזכירה לצופים את יציאתו מהארון של טנסי ויליאמס בהמשך חייו. בנוסף, הבימאית המחוננת נסכה הרבה אירוטיות במהלך ההצגה, כולל סצינות מיניות סוריאלסטיות מאחורי המסך השקוף, מה שלא זכור מהפקות קודמות שהיו צמודות לטקסט. וכאן הווירטואוזיות שלה העניקה טעם נוסף וחושניות למחזה האלמותי של ויליאמס. בהפקת המחזה בסטודיו הבימאית העמידה קאסט של שחקנים שכולם כוכבים. אין תמה שהכרטיסים להצגות הבאות נמכרו כולם, אך ייתכן שתיתוספנה עוד הצגות. חווית הפקה זו המציפה את הקהל בעוצמה רגשית הודות לביצוע המהמם, ראויה לצפיה נוספת, לו אפשר היה. ולבטח ראויה לעלות בפני קהל רחב יותר בהפקה מסחרית. מגיע לקהל אוהבי התיאטרון הטוב לזכות בחוויה בלתי רגילה שכזו, שתטלטל אותו ותוכיח לאיזו רמה התיאטרון הישראלי יכול להגיע.