הקמת ממשלה בישראל בהשתתפות עבאס ומפלגתו היא שינוי מהותי והיסטורי בפוליטיקה הישראלית בשני מובנים: הכללת מפלגה ערבית (רע"ם) שהייתה בעבר עויינת למדינה ועדיין אינה עומדת רובה ככולה בקריטריוני הנאמנות הלאומית הישראלית הבסיסית. קליטתה בקואליציה ככוח שבו תלוי הרוב הקואליציוני מקנה לה את עמדת "המוציאה והמביאה" בשאלות של הישרדות הממשלה דהיינו: בעלת זכות וטו בפועל על פעולות החקיקה והביצוע של הקואליציה והממשלה. רע"ם ככזו איננה הומוגנית. עבאס הוא אומנם דמות דומיננטית וחזקה, בעל השפעה ניכרת וכושר מנהיגות בולט, אולם ברמה האידאולוגית וביחס לשת"פ מלא עם היישוב היהודי ונציגיו בכנסת ובממשלה, אין אחדות דעים מלאה ברע"ם. המשמעות המעשית של עובדה זו היא פוטנציאל משברי גבוה, מבחן מהותי שוטף לשותף הפוליטי הערבי מצד הקואליציה ומבחן עצמי לרע"ם על כל חבריה באשר ליכולתם לפעול כשותפים רציונאליים בקונסטלציה מיוחדת זו.
מדובר במבחן הדדי, מורכב, תמידי ומתמשך בין האגף היהודי הדומיננטי בקואליציה ובממשלה לבין מפלגת מיעוט ערבית שנדרשת להוכיח יכולת לחיים בצוותא. מבחינה זו החיים בצוותא דורשים מרע"ם הסתגלות רחבה למציאות שבה הרוב היהודי מאפיין את עיקר דפוסי ההתנהלות בכל תחומי החיים, למעט בפרקטיקה הדתית, שהיא ביסודה אישית.
מבחן נגדי של השתלבות המפלגה דרך הפעולה מול עבאס ומפלגתו חייבת להיות בשלבים: מול כל צעד של הממשלה למימוש התחייבויותיה כלפי משאלות רע"ם חייב לעמוד מבחן נגדי של השתלבות המפלגה והציבור שהוא מייצג בהוויה הישראלית. תהליך בשלבים הוא גם הכרחי וגם היחיד שנראה לעין ובונה אמון בהדרגה. מבחן זה הוא באותה מידה ובאותם היבטים גם מבחן אישי לעבאס, ומותר להניח שאם הטיל יהבו על קונסטלציה נזילה כל כך וסיכן בכך גם את מעמדו הפוליטי, כוונתו זו נשענת על הבנה - נכונה לטעמי - שללא שותפות אמת בין רוב יהודי למיעוט ערבי, עתיד צרוף זה להתפרק. אם יתפורר בהדרגה מתוך תחושת הערבים שאין הם "מוצאים עצמם" בהוויה הישראלית או יתפוצץ בקול רועם כעוד עימות אלים - תוצאה של אכזבה, תיסכול, עלבון וחוסר סיכוי - אין שתי החלופות מבשרות טובה לטווח הארוך למיעוט הערבי באשר להשתלבות נאותה. במדינה יהודית ציונית ודמוקרטית (מדגיש: דמוקרטית ולא פוסט-מודרנית ופוסט-ציונית) שבה הרוב הוא נותן הטון אין למעשה פתרון אחר.
הקומבינציה המתוארת לעיל, היא למעשה ניסוי חברתי קשה, מורכב ורב סיכונים אך הכרחי. הניסוי נחוץ וחשוב ביותר בכדי שכל הצדדים - יהודים וערבים שא-פריורי אינם מאמינים בהצלחת הניסוי וכאלה שמוכנים לתת לו סיכוי הוגן, כאלה שא-פריורי נגדו - יוכלו לעשות חשבון היסטורי אמיתי עם עצמם ועם זולתם. עם זאת יש להבינו לעומקו. משני צידי הניסוי עומדים, לפי שעה מבודדים - ממנו וזה מזה - שני גושים גדולים של צופים: הימין הישראלי מכאן (מפלגות האופוזיציה היהודיות) והלאומנות הדתית הערבית מזה (המפלגה הערבית המאוחדת).
החיים הפוליטיים בתשעת החודשים לערך שבהם קיימת ממשלה זו אינם קלים - לא בקואליציה ומפלגותיה ולא באופוזיציה ושלוחותיה. בכל זאת וחרף מבחנים לא פשוטים לעבאס וחבריו למפלגה, הצליחו לשרוד את הניסוי עד הלום. מבחן האלימות הערבית נגד יהודים של השבוע האחרון מעלה את רף המורכות והרגישות של הניסוי למדרגה גבוהה במיוחד המוסיפה בכך לחשיבותו. אי-אפשר לנהל ניסוי כזה באופן מתוכנן ומבוקר, אבל אפשר להתמודד עימו בזמן אמיתי מתוך גישה חיובית - המשך חיובי של המהלך הגדול - או שבירת כלים כוללת - הודאה בכישלון על כל הנובע מכך.
הניסוי חייב להתנהל בתוך המעטפת הנדרשת ממדינה נורמלית: תגובות מונחות אתגרים; ללא רחמנות וללא אכזריות. המדינה נדרשת להגן על אזרחיה והיא תעשה זאת במלוא היעילות ובכל האמצעים. הגנה אין פירושה חיסול טוטאלי של היריב אלא נטרול היוזמים, חיסול המפגעים ושינוי הכללים כך שאורח חיים נורמלי ורציונאלי יחזור לשלוט ברחוב הישראלי בהקדם ולאורך זמן.
בתגובות הרחוב הערבי ופרנסיו לאירועי הטרור של התקופה האחרונה יש לא מעט סימנים מעודדים לצד כמה וכמה עדויות מטרידות שלא לומר מקוממות. אין ספק שהזנחת ביטחון הפנים בשנים האחרונות הייתה שגיאה אסטרטגית של ממשלות ישראל. אצל נתניהו, שיבשו המשפט ונושאי החוץ את שיקול הדעת בנושאי הפנים ואצל בנט היה זה בעיקר המאבק בקורונה והצורך להמשיך את המומנטום בשאלת המאבק בגרעין ובאימפריאליזם האירניים, במיצוי ההזדמנויות שנוצרו עם חתימת הסכמי אברהם והטיפול במשבר מלחמת רוסיה-אוקראינה. צירוף זה עיוות את השיפוט בנושאי ביטחון הפנים והחוץ גם יחד. נושאים אלה ואחרים "גימדו" משום-מה את ממדיהם של איומי הטרור המגוונים הפועלים במקומותינו מבית ומבחוץ. בשילוב עם הבדלי ההשקפות הקיימים בממשלת הקואליציה בשאלת הפתרון הראוי למשבר הישראל-ערבי-פלשתיני ההופך במהירות למשבר ישראלי-ירדני-פלשתיני, טושטשה מדי החתרנות הקבועה של אירגוני טרור דוגמת חמאס, הג'יהאד האיסלאמי, חיזבאללה, דאעש ואל-קאעידה.
אירגוני טרור אלה אינם עוסקים בדבר מלבד הפצת האיסלאם הפונדמנטליסטי בעיקר באמצעות אלימות על ערוציה השונים. הסלחנות המערבית כלפי אירגונים אלה ו"ההסתגלות הסבלנית" של ישראל (המכונה בטעות או בחוסר הבנה אצלנו "הכלה"), הניחו להם להיערך מחדש לפיגועים בישראל שאכן פקדונו בעת האחרונה. פיגועים אלה נפלו על מדיניות נרפית ממושכת של ממשלות ישראל כלפי האלימות במגזר הערבי במדינה. את התיקונים ביקשו פרנסינו "החולמים" לבצע במתינות ובעצלות המאפיינות את רוב המבצעים הלאומיים המיוחדים, שאינה נשקפת מהם סכנת מוות מיידית. (ראו, למשל, את סוגיות מחירי הדיור, יוקר המחיה או העלייה מאוקראינה ורוסיה). מסתבר שלאחרונה מתגברת גם התסיסה בפתח ובזרוע הצבאית שלו ולצד החלשות אבו מאזן ועידוד אמריקני אווילי לרעיון "שתי המדינות" ששבק חיים כבר לפני למעלה מעשור - מקדמות כל ההתפתחויות הללו יחד את חידוש אלימות הטרור. על-רקע האלימות העבריינית במגזר הערבי, כמויות הנשק שהצטברו בו, ההתארגנות הפלילית והשילוב הבלתי נמנע בין אלימות פלילית לטרור שלא טופלו כהלכה - גלשנו לאירועי הימים האחרונים.
אי-ודאות איננה כר ראוי לניסויים חברתיים. הציבור הערבי-ישראלי נמצא במציאות בלתי-יציבה ומול מדיניות פנים ישראלית חסרת עמוד שדרה. מצד אחד ניצבים מי שדוחפים לשותפות אזרחית רחבה אך מבלי להגדיר את כללי המשחק של שותפות כזו; מצד שני ניצבים מי שמקדשים את המצב הקיים אך ללא אופק וללא סיכוי. בשולי שני אלה בולטים "הבלתי מתפשרים" משני הצדדים, שחלקם מחפש דרכים, שיטות וכלים לשבש כל ניסוי חברתי שאולי יתווה דרך מבטיחה יותר לעתיד משופר. בניסויים כאלה דרושים ארבעה תהליכים יסודיים: יעד, כיוון ודרך, מנהיגות ואמון הציבור. לצערי שלושת הראשונים אינם קיימים והמעט שקיים איננו מעורר את אמון הציבור.
לכבות את האש כשפורצת שריפה בבית מגורים, אין מתחילים את הטיפול בה בבניית בית חדש במקום הישן; תחילה יש לכבות את האש. לכך נדרשת כיום הממשלה. לאחר שתשתלט על האש כהלכה תוכל להתפנות למלאכת השיקום והקימום. ברמת הקואליציה, זהו חלק מאותו מבחן קיום בצוותא שעליו דובר בראשית המאמר אולם בשלב זה רק לצורך כיבוי האש ולא לצורך קימום. לאחר הצלחת השלב השני, יתחוור אם קיים ייעוד משותף ומה מקומנו בו.
אל המצב הנוכחי הגענו בדרך לא דרך מבחינה משילותית. אינני מצפה שנבנה עתה הכל מחדש אלא שנזהה חולשות, נסדיר עדיפויות לעשייה ונצא לדרך ללא בזבוז זמן. מאידך-גיסא, קידום דרך חדשה חייבת במפת דרכים ובמפה הזו המכשלה העיקרית היא האנדרלמוסיה המשילותית - מערכת היחסים בין הכנסת כמחוקקת, הממשלה כמבצעת כפוף לחוק ובית המשפט כשופט על-פי החוק ובהחלט לא כמחוקק. (ביקורת שיפוטית ופרשנות משפטית הן הדרכים האלגנטיות ביותר ליצירת חבלה חמורה בדמוקרטיה עד כדי ריסוקה בפועל). בדמוקרטיה, העם הוא הריבון ומקור הסמכות החוקתית. לראש הממשלה ולמשרד המשפטים תפקיד מכריע בעיצוב הכיוון והדרך ובכינון מנהיגות בעלת כושר ביצוע; כל האחרים בממשלה ובכנסת שותפים לטוב וגם לרע.
הציבור הישראלי עבר בשנים האחרונות לא מעט חוויות טראומטיות של לחימה, טרור פלילי ולאומני, אלימות מסוגים שונים ומגיפה שטרם חלפה. ממתינים לו איומי הגרעין האירני, טרור חדש-ישן, הסתברות גוברת לרעידת אדמה חזקה באזור, משבר כלכלי ואתגרי עליה וקליטה של עולים ופליטים. מחקרים רבים מעידים על כך שתחושת הֶעדר ביטחון אזרחי וחרדה מלווה נוצרת ע"י צירוף הלחצים הנ"ל לאורך זמן. מאידך-גיסא, העדר צברי איומים מסוג זה עומד בבסיס הסולידריות החברתית ותחושת השייכות למדינה ולחברה, וממתן ומרככך גם חוויות אישיות של פוסט-טראומה והסתגרות השכיחות במקומותינו. חובת כל ממשלה לאזרחיה לצד הביטחון הקיומי היא לקדם את איכות חייהם.
