פסטיבל אפוס לקולנוע על תרבות ואמנות שהתקיים בסינמטק ת"א נחל הצלחה וכדאי להמליץ עליו (לעתיד) ועל סרטים בתקווה שיוקרנו שוב בסינמטקים. שלושה סרטים על אמנים ידועים נעשו בגישות שונות שהמשותף להם הוא השימוש בקריינות (voice over). יוצרי סרטים בדיוניים משתדלים לרוב להימנע מכך בשאיפה שהשתלשלות העלילה עצמה תספר את הסיפור.
מארק (מוישה) שאגאל (1985-1887) הסרט על מארק (מוישה) שאגאל מסתמך על תמונותיו, כמובן, על צילומים מהתקופה, על הסברים של אוצרות במוזאון בעיר הולדתו וויטבסק, כאשר הקריין מקשר, מעביר עדויות ב-voice over, באופן אובייקטיבי, ללא מעורבות אישית, כמו כל סרט דוקומנטרי.
לפריז, בירת האמנות שאגל הגיע ממזרח אירופה כמו ציירים יהודים אחרים ונהנה מחופש היצירה, בניגוד למגבלות השלטון הרוסי הצארי. בפריז פגש את מודליאני, לז'ה, פיקסו ועוד. בשנת 1914 חזר לוויטבסק, ונשא לאישה את ארוסתו בלה רוזנפלד. עם עליית הקומוניזם ברוסיה מונה שאגל לקומיסר התרבות במחוז וויטסבק. הוא ייסד לראשונה בי"ס לאמנות בעיר וויטסבק אך כעבור שנתיים גברו עליו האמנים הצעירים חסידי האמנות האבסטרקטית ושאגל נאלץ להתפטר מתפקידו בצער רב. הוא עצמו דבק בסגנון הייחודי שלו: תיאור העיירה היהודית בסגנון סוראליסטי, הגם שהושפע מהסגנון הקוביסטי ששלט בפריז, אליה חזר. עם עליית הנאצים לשלטון והתפשטות האנטישמיות נאלץ לברוח לארה"ב.
מודליאני (1920-1884) הסרט על מודליאני מסופר בקריינות נשית, אישית, לעיתים על-רקע מבוים, ורק בסוף מסתבר כי המספרת היא חברתו האחרונה של הצייר שלאחר מותו התאבדה. בפלאש-באק היא יודעת לספר על אהובות קודמות, ועל האיש הכריזמטי ויפה התואר. אך יש גם עדויות חיצוניות דוקומנטריות כמו זו של יהודים מהעיר ליבורנו, בה נולד וגדל, שמספרים על קהילה מפוארת, ובית כנסת שהיה השני בגודלו אחר זה של אמסטרדם. מודליאני דבק בגירסה שלו לדמויות: צוואר ארוך, קו נקי ואחיד, סגנון שהושפע מהפיסול האפריקני שהיה אופנתי בפריז אז. הוא נפטר משחפת וסיבוכי סמים ואלכוהול והוא רק בן 38. כך, הסרט נע בין הפיקטיבי, הסובייקטיבי של המספרת והדוקומנטרי.
קרוואג'ו (1571-1610) הסרט (1986) על הצייר קרוואג'ו (1571-1610) הוא במהותו בדיוני, עלילתי, אך גם עליו נסוכה דמות-על של קריין. הפעם - זה הצייר עצמו - קארווג'יו, המספר על ערש דווי את קורותיו בפלאש-באק. כל הידוע לנו עליו מסתמך על ציוריו, כמובן, ועל מסמכים מבתי המשפט הפליליים והאזרחיים שבהם נזכר עקב קטטות, דקירות סכין, קללות, הוצאת דיבה, זריקת אבנים ואף רצח.
נוכח התקציב הנמוך צילם הבמאי הבריטי דרק ג'רמן את כל הסרט במחסן קטן. התאורן ומעצב התפאורה כריסטופר הובס הפך את הלוקיישן הצנוע לסידרת סטים לעיתים מוצלחים ולעיתים דלים למדי - בהשראת ציוריו של האמן. ג`ארמן והובס אף שתלו בסט פריטים עכשוויים כמו אופנוע ומכונת כתיבה, אולי מתוך גחמה ובדיחות הדעת.
פרטים רבים נעלמו מהעלילה וכן לא מוזכר עניין מרכזי - הרצח שביצע האמן ובעטיו נאלץ לברוח. לעומת זאת, מספר הבמאי על משולש אהבה שהיה לאמן עם שני בני זוג אותם צייר. בסרט נטען כי בן הזוג רצח את אהובתו למען האמן. טיעון מופרך כיוון שהאמן היה מאוהב בה גם הוא.
זוהי הופעת הבכורה בקולנוע של השחקנית טילדה סווינטון ("אורלנדו", זוכת האוסקר על "מייקל קלייטון"). לפי התסריט של ג'רמן דמותה נרצחה על-ידי בן זוגה. בסצנת הקבורה שלה נראים פניה של סווינטון כדמות שמימית יפהפיה. הבמאי משתהה על מחזה מרהיב זה.
ברומא נתפש קרוואג'ו כדמות בעייתית וכצייר בעל טכניקה פגומה. בני זמנו ביקרו את דרך השימוש שלו באור וצל, את הנטורליזם ואת העדר הריסון בציוריו. למעשה, הוא הקדים את זמנו ובישר את בוא זרם הבארוק בשפע הפרטים והריאליזם המדויק בציוריו. חוקרים מעריכים כי נפל קורבן לתקיפה ופצעיו גרמו לזיהומים שהביאו למותו והוא רק בן 39. למרות חיו הקצרים השפעתו ניכרת בעבודות של בני דורו ואף בעבודותיהם של רובנס, ורמיר, רמברנדט, ריברה, וולסקז, ברניני ועוד.
לאחרונה גבר העניין בקאראווג'יו מצד חוקרים ומבקרי אמנות עקב המוטיב ההומו-ארוטי ביצירותיו. במאה העשרים, קרוואג'ו נראה פתאום בן זמננו, נביא הקולנוע האפל. הוא הפך לגיבור התיאוריה הקווירית, ונושא מושך לפסיכואנליטיקאים, סמל לאמן הנרדף, האחר, הבלתי מקובל בחברה.
הבמאי ג'רמן נפטר בגיל 52 מסיבוכים במחלת האיידס. לדברי סוונסון הוא היה "אחד הקולות הייחודיים בקולנוע הקווירי". אך מובן הוא כי דמותו הדו-מינית, השונה, האלימה של קרוואג`ו והכישרון הרב ביצירת סגנון אמנותי בארוקי - קסמו לבמאי.
