היינו צעירים. בטוחים בכוחנו וביכולותינו, מלאי עוצמה ועיזוז. חיפשנו במי לתמוך, את מי להציל בעולם. קראנו עיתונים והצטרפנו למהפכות שהיו בסביבה. חילקנו עלונים וקיבלנו אחרים. קראנו בעיניים בורקות ובחרנו צד. האמנו למילים, האמנו להבטחות. שמנו פצ'ולי והרגשנו אחרות וצודקות.
במבטים עזים ובשיער פזור הלכנו לעצרות ולהפגנות. מוחים וגאים בצדקתנו, בצדקת דרכנו.
ואחר כך נפגשנו לקפה עם מתנגדינו. חוצים גבול וצד, משוחחים וצוחקים יחדיו בטרם נחזור לדעותינו ולמלחמותינו. סלחניים וקשובים התווכחנו וסיימנו מפגשים ברוח טובה.
כל אחד נלחם עבור משהו. היה כל כך הרבה על מה להילחם. לא תמיד הבנו על מה באמת.
אבל היינו קשובים. רצינו להיות טובים ומועילים. הסתפקנו במעט בגדים. חולצות ספורות, מעיל או ז'קט אחד. נעליים לחורף, סנדלים/כפכפי אצבע לקיץ. כיבסנו ולבשנו. לא היינו צריכים יותר מידי.
רצינו להציל את העולם. רצינו. עכשיו אנחנו עייפים. מתקשים להציל גם את עצמנו.
