ראיתי אותם ואותן שוב נוברים בפחי האשפה, שוב עומדים בכניסה לבנקים, שוב מביטים בעיניים מצועפות בעיני סועד השווארמה, שוב מנקים את שמשת הרכב בחום הכבד מבלי שנתבקשו, שוב אצים רצים מבית תמחוי למשנהו לקבל עוד סל ירקות, עוד קופסאות שימורים. ראיתי אותם והם התרבו. פנים חדשות, ידיים קטנות נשלחות לכלובי בקבוקי הפלסטיק מכניסות לשקית ניילון שחורה עוד בקבוק, עוד שלושים אגורות, ראיתי אנשים מבוגרים מטים חצי גוף עליון לתוככי המוטמן להרוויח עוד שלושים אגורות. הנברנים מתרבים בקצב מטריד ומעורר תסכול.
העוני, הדלות, היו קיימים כאן כל הזמן. זו אינה המצאה הייחודית לממשלה הנוכחית, ברם, סל קניות שקנית בפסח הקודם התייקר למעלה משלושים אחוזים והוסיף עוד ועוד משפחות למעגלי המצוקה. בעת שעורכים קניות ברשתות המזון השונות אני שומע יותר ויותר את השיח השקט אך הכואב, המחירים של מוצרי היסוד עלו באופן קיצוני. על קניית מותרות כמו פירות ועוגות אין מה לדבר.
יוקר המחיה בממשלה הנוכחית הוא בלתי נסבל. שרי האוצר והכלכלה כמובן מטילים את האחריות על כתפי בעלי הרשתות האחראים לטעמם לעליית המחירים. ככה מסירים אחריות, ככה מנקים את עצמך מאחריות למצב העגום. ראש הממשלה והחליפי אינם מתעסקים בזוטות שכאלה, הם, אנשי העולם הגדול, הטרקלינים, הקוקטיילים, הצילומים הבלתי נגמרים עם שועי עולם ורוזני תבל. מה להם ולמחיר השמן או הקמח, למחיר החלב או האבוקדו.
לצד העליות הגדולות ובמקביל להסרת האחריות הממשלתית בתחום המזון, מתרחשות עליות בלתי פוסקות במחירי הדלק, במחירי הארנונה, במחירי הדיור, עליות הדוחקות עוד ועוד בעלי המעמד הבינוני אל בתי התמחוי ותורי קבלת הקמחא דפסחא. גם לנו כאזרחים יש אשם תורם למצב חמור זה ולמציאות קשה זו. נדמה כי עייפנו ממחאות, הרמנו ידינו ממאבקים, כשלנו בהרמת קול זעקה והסכמנו להיזרק לשוליים של בני המעמד הבינוי בואכה ראשי המעמד התחתון. מעמד העוני והדלות. הממשלה מגישה לנו על מגש נחושת מרור ועוד מרור ושוב מרור ואנחנו מאמינים כי מדובר בחרוסת מפוארת.
חג הפסח מספר על תקומתו של עם, על הפיכת עם עבדים מזה רעב לאומה נבחרת, על החרות לחיות בכבוד לא כעבדים, הסיפור היהודי משחרר אותנו מהיותנו קורבנות הנתונים לחסדיו של עם אחר. אסור לנו כאזרחים במדינת ישראל להסכים לשוב למעמד הקורבנות, גם לא של הממשלה. בכל שירותים צבאיים שכיבדו את עצמם, אי-שם בסוף שנות התשעים, היה כתוב על הדלת פנימה: מי שעושה מעצמו קש שלא יתפלא שחמורים אוכלים אותו. עם ישראל כולו אסור לו לעשות מעצמו קש, איננו קורבנות פסח, אנו מסרבים לאכול מרור, זכותנו כבני חורין לחיים של כבוד, לביטחון כלכלי ותזונתי. ההנהגה חייבת לדעת כי לא ירחק היום והעם יתקומם בדרכים חוקיות נגד הגזרות הכלכליות ויוקר המחיה הבלתי נסבל.
