למרות החשיבות הגדולה שהייתה לחקלאות מבחינה התיישבותית, פוליטית, כלכלית, ביטחונית וחברתית, הולך ופוחת מעמדה בשנים האחרונות ויש הרגשה שהמוסדות המדיניים שתמכו בה בראשית ההתיישבות, הפנו לה עורף (כאילו היא סיימה את תפקידה!). ישובים חקלאיים הפכו ל"פרברי שינה" והחקלאות בהם הפכה לשולית והיא הולכת ונעלמת. קרקעות חקלאיות נעלמו, ועליהן הוקמו שכונות מגורים, וילות ובניינים גבוהים. עד לא מזמן, במטרה לפזר את האוכלוסייה לשוליים, הקימו נקודות ישוב כפריות, שלא התבססו על עיבוד חקלאי, כי הקרקעות החקלאיות אזלו, והחקלאות לא מהווה גורם משיכה. הישובים החדשים הבטיחו מגורים במחיר זול, בבית צמוד קרקע, עם כל היתרונות שבו.

צמצום שטחי החקלאות

השינוי המשמעותי בכפר ובחקלאות התרחש, כנראה, לאחר "המהפך" של שנת 1977, לפני "משבר החובות" של המושבים והקיבוצים באמצע שנות השמונים. הגורמים היו: ירידה ברווחים מהחקלאות והפסדים כבדים לענף החקלאות ול"התיישבות העובדת". מטעים רבים ניטשו, פרדסים רבים נעקרו, חממות של פרחים וירקות פורקו, יובשו, או נעקרו. רפתות ולולים התרוקנו. מעטים המשיכו להשקות את המטעים, למרות ההפסדים ו"סגירת הברזים", שנבעו מביטול התמיכה הממשלתית - ביטול הסובסידיות, האשראי המכוון, עליית מחירי המים, ירידה בשערי המט"ח והצפת השוק המקומי בתוצרת חקלאית, שלא השתלם ליצאה לחו"ל. התוצרת החקלאית המקומית, עמדה בפני "חשיפה", ולא יכלה לעמוד בתחרות בשוקי העולם, בגלל עלויות גבוהות ומחירי שוק נמוכים. היצוא החקלאי נפגע. ארגוני הקניות קרסו. כל העקרונות של ההתיישבות החקלאית נופצו. הנחלה חדלה להיות מקור תעסוקה ופרנסה. חובות החקלאים תפחו בשל העלייה במחירי האשראי והאינפלציה הדוהרת. חקלאים התאבדו! החקלאות שהייתה בבת עיניה של המדינה, מאז קום המדינה, נלקחה ממנה ההגנה. החקלאים הפכו למיעוט קטן במושב ובקיבוץ. "הנחלה" הפכה למושג ריק מתוכן ממשי. העקרונות שעליהם קם המושב, נעקרו והכפר והחקלאות עברו שינויים, שהצריכו שינוי בגישה ומציאת חלופות. קיצוץ במכסות המים לחקלאות - שנות בצורת תכופות וזיהום והמלחת מי התהום, הביאו למחסור במים, לקיצוץ במכסות המים לחקלאות, ולעליית מחירים. גידול האוכלוסייה המהיר בארץ ועליה ברמת החיים, גרמו לעליה בביקוש למים לצריכה ביתית, עליה בביקוש למזון ולעליית מחירי המים והמזון. בנוסף, מקורות המים של ישראל משותפים עם שכנותיה - לבנון, סוריה וירדן, והם מחייבים חלוקה והסכמים עם המדינות השכנות. מִדְבּּוּר - הפיכת שטחי מזרע לישימון, כתוצאה מפעילות האדם, בצורות ועקירת עצים וצמחיה רב-שנתית, גורמות להתפשטות המדבר על פני שטחים שבעבר היו מעובדים. במקומות מסוימים בעולם, מדבור, גורם לרעב ומוות מרעב, לנדידה ולהגירה. ובישראל מנסים לבלום את תופעת המדבור, בעיקר על-ידי עיבוד שטחים חוליים ועל-ידי נטיעת עצים. ההתחממות הגלובלית ושינויים אקלימיים - משפיעים על החקלאות ועל התפוקות והם ימשיכו להשפיע ולחייב נקיטת פעולות, שיקטינו את הנזקים שהיא גורמת ושנגרמים לה. התפשטות הבנייה על חשבון שטחים חקלאיים - נובעת מגידול האוכלוסייה וגידול בשטח הבנוי, שנוגסים בשטחים החקלאיים, שהולכים ומצטמצמים. הבנייה גם גורמת לזיהום מי תהום ולפגיעות אקולוגיות קשות.

השפעת המשבר בחקלאות על הישובים הכפרים

בישראל, התגובה ל"משבר החובות" וביטול "הערבות ההדדית", גרמה בין היתר לתהליך ההפרטה במושבים, וביתר שאת, גם בקיבוצים, שבהם הכל היה משותף. התחיל עידן חדש, שבו לא נודע ערכה של החקלאות, והיא לא זכתה להמשיך להיות בת טיפוחים של המדינה. מספר החקלאים ירד. סך גודל השטח המעובד – ירד. גודל יחידת השטח לחקלאי – עלתה, כי לא השתלם לעבד חלקות קטנות ולרכוש טכנולוגיות חדישות עבור שטח קטן. משקים משפחתיים הפסיקו את הפעילות בנחלה, או שהפכו אותה לסוג של "תחביב", שבו עוסקים בשעות הפנאי. מי שהפסיק לעבד את השטח שלו, מסר אותו לאחרים, או החכיר להם, תמורת פרוטות. מי שרצה להתקיים מהחקלאות ולקבל הקצאה של פועלים זרים, היה חייב לעבד שטח גדול ("יתרון לגודל").

צמצום החקלאות ו"נטיעת" מבנים

בשנות ה-90, במקביל לגל העלייה הגדול ממדינות "חבר העמים", שגרם לביקוש לקרקע לבניה ולתשתיות, המשיכה המגמה לירידה בשטחים המעובדים, בגלל הפסדים ואינפלציה דוהרת. שטחים חקלאיים רבים הוסבו לנדל"ן, כדי לספק את הביקוש לדיור. החקלאים נטשו את החקלאות וברחו ממנה כמו מאש, וחיפשו דרכים אחרות, שמהן אפשר להתפרנס. ענף הפרדס, שהיה ענף יצוא ראשי של היצוא החקלאי בארץ, הפך לשולי וכמעט נעלם. רוב גורמי היצור עמדו מושבתים. הופשרו קרקעות חקלאיות לבניית שכונות "לבנים שאינם ממשיכים" על חשבון השטחים החקלאיים המשותפים לכל החברים. הקשר בין המגורים לבית התעסוקה במושב וגם בקיבוץ - נעלם. כל המתיישבים החדשים הם עובדי חוץ - יוממים. מספר בתי האב במושבים ובקיבוצים, גדל. וזה קרה גם במושבות, שהיו בהם שטחים חקלאיים גדולים, לרוב, פרדסים וגידולים סובטרופיים. קרקעות שהיו קודש לחקלאות, הוסבו לבניה, שטחים חקלאיים צומצמו ואתם גם היצור והיצוא החקלאי. היבוא החקלאי גדל.

התלות בעובדים זרים

חלק מבעלי המשקים - שרובם מבוגרים או זקנים. בהיעדר כוחות, ובהיעדר הכרח ב"עבודה עצמית", וללא עזרת הילדים, שרכשו מקצוע והשכלה ויצאו לעבוד בעיר, ממשיכים לעבד את משקיהם. לשם כך הם העסיקו פועלים שכירים - בהתחלה - ערבים מ"השטחים", אך אחרי "סגרים" חוזרים ונשנים, שפגעו בחקלאות בגלל האינתיפאדה, החלו ליבוא מתאילנד "עובדים זרים". הקיבוצים דאגו להביא "מתנדבים" מחו"ל. העובדים מתאילנד שינו את פני החקלאות. היום כל החקלאים - בעלי המשקים, אף שהם לא עובדים פיסית בשדות, הם בעצם מנהלים את המשקים. הם משחררים את בעל המשק לעסוק גם בעיסוקים אחרים. ללא העובדים הזרים, החקלאות לא יכולה היום להתקיים במדינה הציונית, שבעבר התעקשה על "עבודה עצמית". מדובר בעבודה קשה, בתנאי מזג אוויר קשים, בחום גבוה בתוך החממות, באקלים מדברי וחם מאוד בקיץ. בעיית כוח האדם בחקלאות נפתרה, אך התייקרה! חלק מהחקלאים המבוגרים אינם מסוגלים ליבש את המטעים, או לפרק את החממות, שמהם הם התפרנסו הרבה שנים. הם קשורים לאדמתם כמו בחבל הטבור ולא יהפכו אותה לשדות בור. ובזכות חזונם מתקיימת בישראל החקלאות. הבעיה, מה יהיה אחריהם? למרות חשיבותה הלאומית של החקלאות, דור ההמשך - הצעירים, לא מוכנים להמשיך לעבד את משקי ההורים. השכלתם עולה על השכלת ההורים, והם מעדיפים תעסוקה בענפים יותר מכניסים, מבלי לקחת סיכונים. המושב עבורם הוא מקום מגורים - לא מקום עבודה. בעלי הציוני, נצר של חלוצים, שקשור לאדמתו, לא יכול היום בגילו ובמצב בריאותו, לעבד בעצמו את המשק, ללא עזרת פועלים תאילנדים. עם כל ההערכה אליו, בניו אינם מוכנים לעבוד בחקלאות, ולא רואים בה מקור לרווחים בטוחים ולא כבוד גדול. הדילמה, מה יהיה על המשק אחריו?

החקלאות עוברת לשוליים

בשולי המדינה, במקומות שאין תחרות על שימושי קרקע, החקלאות צומחת ופורחת ומשמשת אחיזה בקרקע ומפצה על אובדן הקרקעות הפוריות במרכז, שבמקומן נבנו בתים ותשתיות. למרות התנאים הטבעיים העוינים את החקלאות באזורי השוליים של המדינה: מחסור במים, מחסור בקרקע פוריה, מרחק גדול מהשווקים ועוד - צומחת שם חקלאות לתפארת. הידע החקלאי בישראל הוא מבין החשובים והמפותחים בעולם. באמצעותו, הטכנולוגיה הולכת ומתפתחת, ומאפשרת תפוקות יותר גדולות מיחידת שטח. כל הזמן מפתחים זנים חדשים, שחוסכים במים, ממציאים שיטות השקיה חסכוניות וממוחשבות, המצמצמות את השמוש בדשנים ובחומרי הדברה, כדי להקטין את זיהום מקורות מי התהום ואת זיהום הקרקעות.

הרחבת החקלאות באזורי השוליים

באזורי השוליים והסְפַר, אין תחרות גדולה על שמושי הקרקע. כדי לפצות על אובדן קרקעות חקלאיות במרכז המדינה, שהצמיח חקלאות לתפארת. שטחי החקלאות בשוליים הלכו וגדלו על חשבון קרקעות בתולות, אף שרובן מדבריות, מלוחות ודלות. החלו לפתח טכנולוגיות ותשתיות לפיתוח חקלאות באזורי השוליים - בקיבוצים ובמושבים: בנגב המערבי, ברמת הנגב, בערבה, בבקעת הירדן, בעמק הירדן ובגליל וזאת מסיבות ביטחוניות, לאומיות ואחרות. וזאת למרות תנאי אקלים וקרקע קשים. ובזכות הידע והחזון. בכל אחד מהאזורים יש מו"פ (מחקר ופיתוח - שבו לוקחים חלק - מכון וולקני, הפקולטה לחקלאות, הקק"ל ומשרד החקלאות בשילוב עם כספי המגדלים), שמפתח טכנולוגיות וזנים חדשים, שמותאמים לתנאים הטבעיים בכל תת-אזור, במטרה לחסוך במים, בדשנים ובחומרי הדברה ובשמירה על איכות הסביבה, בהגדלת התפוקות, תוך שימוש במים שוליים (שאינם ראויים לשתיה), שמעולם לא נחשבו ראויים לחקלאות.

מים שוליים לאזורי השוליים המדבריים

כמות המים באזורי השוליים המדבריים דלים, מפאת מיעוט המשקעים ושנות בצורת. החקלאות באזורי מדבר חמים אלו, מצריכה כמויות מים גדולות להשקיה. לא ניתן לקיים חקלאות בעל, כי אין לסמוך על כמות הגשמים היורדים באזורים אלה. כדי לפתח חקלאות, חייבים לספק מים מכל מיני מקורות, כדי להגדיל את פוטנציאל המים לחקלאות. לרוב מדובר במים שאינם ראויים לשתיה והחקלאות למדה לנצל אותם לגידולים שונים. המפעל הראשון שהוקם, היה בהקמת מפעל ירקון-נגב ב-1953 הקו המזרחי ממעיינות הירקון שבראש העין ועד לקיבוץ מגן שבנגב הצפון-מערבי, שאפשר יישובים וחקלאות בצפון הנגב המערבי. לאחר מכן הוא חובר ל"מוביל המים הארצי", שהוסיף לתרום לחקלאות ולהתיישבות בדרום; הקימו את המפעל לטיהור שפכים של גוש-דן, במפעל ה"שפד"ן" שבראשל"צ, שמטפל בביוב של רוב הערים במרכז המחוברות אליו. מפעל זה ומפעלים רבים מקומיים, החלו להזרים "מים מושבים", או "קולחים" בכמויות הולכות וגדלות לנגב המערבי, שאפשרו נטיעת פרדסים חדשים, שניטעו על קרקע בתולה (במקום הפרדסים שנעקרו באזור השרון ובשפלה), וכן להשקיית גידולי חממה, שבהן מייצרים שעור גבוה מגידולי הפלפלים, העגבניות ושאר ירקות; נבנו מאגרים, לאגירת מי שטפונות על-ידי הקק"ל, בערבה ובנחל הבשור; התגלו מי תהום מליחים פוסיליים - מאובנים (מים שנאגרו בתקופות גאולוגיות קדומות כשהאקלים היה גשום הרבה יותר); בערבה וברמת הנגב, נתגלו, מים גיאותרמיים (מי תהום חמים, שאת חומם הם מקבלים משכבה געשית), שמשתמשים בהם לחמי הנגב בקיבוץ רביבים ולהשקיית מטעי זיתים (שהגדול ביותר ניטע בקיבוץ רביבים), חממות, ברכות דגים, מטעי תמרים, עגבניות, מלונים ואבטיחים ועוד; החל שימוש נרחב במי תהום מליחים, בעיקר בערבה ובבקעת הירדן, ששיעור המלחים שבהם גבוה, שנחשבים למים שאינם ראויים לחקלאות. מים מליחים נמהלים במים מתוקים, או עוברים התפלה, והם משמשים להשקיה ולהפרחת המדבר ולגידולים חקלאיים ולמטעי תמרים, שחלקם הגדול מיועד ליצוא. וכמו שכתוב בספר ישעיה פרק מ"א פסוק יח: אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם-מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם. המדבר הישראלי - פורח ולא רק בפרחי בר ובצמחיה טבעית, אלא גם בחקלאות לתפארת. עיבוד קרקעות שוליות - קרקעות זיבוריות-גרועות, שאינן ראויות לעיבוד, החלו משמשות לחקלאות אינטנסיבית וברוכה על-ידי השקיה, שטיפת הקרקעות מעודף מלחים, דישון, הדברת מזיקים, גידול בחממות, הוספת טוף וחול ו"מצע מנותק" וחממות שמגנות על הקרקע מפני מזיקים ופגעי טבע אחרים. קרקעות אלו מהוות פיצוי על הקרקעות החקלאיות במרכז, שנזנחו, ובמקומם "נשתלו" בתים ומגדלי מגורים ומשרדים, שמניבים רנטה גבוהה מאוד, הרבה יותר מאשר מכל שאר הגִידוּלִים. החקלאות במרכז הולכת ונעלמת ובאזורי השוליים היא פורחת וצומחת. היא מצליחה להניב תוצרת יפה מאין כמותה, וזה למרות הריחוק מהשווקים. זהו הישג אדיר שיכול לעזור להרבה מדינות עניות ורעבות להגדיל את יצור המזון במקומות שבהם איש לא חשב שיכול לצמוח דבר.

צימרים

בישובי אזורי השוליים הכפריים בארץ, קורים גם דברים אחרים - רובם נמצאים באזורי נוף יפים, שמורות טבע, נחלים, מפלים ואתרים ארכאולוגיים, מרבדי פרחים ועוד. במקום רפתות ולולים, שהיו בחצרות הבתים, שהפסיקו את פעילותם בגלל חובות והפסדים, התפתחו צימרים - חדרי אירוח. ההשקעה בבניית צימרים גדלה והיא מספקת מקור הכנסה חשוב (לפעמים בצד החקלאות ולפעמים בלעדיה). וכמו החקלאות, גם התיירות סובלת מעונתיות ומתנודות ברווחיות, אך ככל שרמת החיים עולה, הביקוש לנופש ולפנאי גדל.

מה הלאה

כל דבר שמגיע סופו, משהו אחר תופס את מקומו. השינויים בחקלאות יוסיפו להתקיים בעולם, הרבה יותר מהר ממה שהיינו רגילים, והם ישפיע על שימושי הקרקע בכל מקום ואין מנוס מלחפש פתרון באדמות שלא נחשבות ראויות לעיבוד. כשהטכנולוגיה תלך ותתפוס מקום ותפצה על אובדן הקרקעות והמחסור בהן. כיום האתוס של החקלאות וכיבוש השממה מתחלף באתוס ה"ירוק" של שמירת הטבע, כאשר דיונות ריקות ואדמה זרועת סלעים וקוצים עדיפות על שדות ומטעים. התיישבות וחקלאות, שבצדן משימות כמו הכשרת קרקע ועיבודה, ושאיבת מים והכנסתם לצינורות - נתפסות כאויבות הטבע והסביבה. שימור השממה הופך למטרה לאומית. אך דבר אחד ברור, את החקלאות חייבים לקיים, כדי להתקיים, גם אם זה לא ממש משתלם. האם היא תיעלם? ואולי בזכות הידע, היא תינצל?