אם בעבר הרבו לעסוק בנושא שינוי שיטת הבחירות בישראל, עכשיו הוא הזמן להעלות את הסוגיה כנושא ציבורי, והוא חשוב יותר מאשר נושא הגבלת כהונת ראש הממשלה. במציאות של ישראל, לדאבון לב, הדמוקרטיה אצלנו עדיין לא שורשית ורבים מן האזרחים מתייחסים אל המערכת הפוליטית כזירה של "לוּדָרים" עם האגודל למעלה או למטה, תופעה שאצלנו מוצאת ביטוי בסקרים המהירים, פרי הרייטינג המשתולל. לכן שינוי שיטת הבחירות מיחסית לאזורית תהיה כפועל יוצא דמוקרטית יותר, שכן לאזרח תהיה גישה אל הנבחר במחוז הבחירות, גם אם הוא לא בחר בו.
ואם הנבחר יתפטר מן המפלגה שבמסגרתה הופיע, הוא מחזיר את המנדט ונערכות בחירות לציר חדש בכנסת.
אחת הבעיות הסבוכות של הדמוקרטיה, ויש בה הרבה, היא שמעצם טבעה יש בה זרעי ההרס של עצמה, הואיל והיא אינה יכולה לנהוג בניגוד לכללים הליברליים שלה, אותם כללים שהיריב משתמש בהם כדי לנגח אותה. במשטר מלוכני של פעם ורודני של היום אין בעיות כאלה. לא אכנס לפֵּרוּט, ואסתפק בשיטת הבחירות. בשיטה המקובלת באנגליה שהיא אם הדמוקרטיות, הבחירות הן אזוריות, בהן המועמד מטעם מפלגה שזוכה ברוב, גם אם הוא זעום, נכנס לפרלמנט, בשעה שהמיעוט אף שהוא גדול אינו מיוצג. אם מתרגמים זאת למערכת הבחירות כולה, יכול להיווצר מצב שבו המיעוט שגבר ברוב האזורים, אך לא ברוב הקלפיות, הוא שזוכה בבחירות. בשעה שהרוב בקלפיות הפסיד בבחירות. ראינו זאת, אגב, בבחירות הקודמות בארה"ב שבה השיטה דומה, כאשר הילרי קלינטון קיבלה רוב, אבל טראמפ קיבל את רוב האלקטורים. האלקטורים בוחרים בנשיא ולא הציבור במישרין. אשר לקונגרס יש בחירות מדי שנתיים תוך מתן אפשרות לציבור הבוחרים להחליף את הנציג שלהם בסנאט או בבית הנבחרים.
לכאורה זה נוגד את העיקרון ש"על-פי רבים להטות" לאמור - השלטון הוא בידי הרוב שבחר בו. ישראל היא דוגמה שבה קורה ההפך. לא רק שבהרכב קואליציוני, מיעוט מכתיב נושאים חיוניים לאזרח, אלא בהרכב קואליציוני רופף, חבר כנסת יחיד או חברת כנסת יחידה יכולה לקבוע את גורל הממשלה כולה. עם זאת במדינות נאורות, הנוהל המקובל הוא שהציר שנבחר גם מייצג את המיעוט שלא בחר בו ועושה הכל כדי לייצג את האזור שבו הוא נבחר, בין היתר, מכיוון שהוא רוצה להיבחר שוב. מכול מקום לאזרח ישנה כתובת בין אם זה בפרלמנט באירופה או בקונגרס בארה"ב. אם הוא מתפטר מסיבה כלשהי, נערכות בחירות חדשות במחוז שלו.
בישראל, שבה הדמוקרטיה, גם זאת כחלופה רעה במיעוטה, ופגומה בהרבה מובנים.
נתחיל בזה שהעם, לפחות חלקים גדולים ממנו, אינו בָּשֵל, עדיין, לדמוקרטיה ליברלית, כפי שזאת רווחת בארצות הנאורות. לדוגמה, הונגריה, שחברה באיחוד האירופי, אינה נמנית עם אלה. ואני מתכוון לעם, או לאומה, ולא לממסד. מה גם שהממשל, במידה זאת או אחרת, משקף את השקשוקה הציבורית. יש ציבור בישראל - על משקל אמירתו של מנחם בגין "יש שופטים בירושלים", אלא שבפי אין מחמאות לציבור זה - ככלל.
אבל אותה ישראל צחורה כשלג באנטרקטיקה בכל הנוגע לשיטת הבחירות. הן יחסיות. לאמור שכול הציבור כולו מיוצג בכנסת, או במפלגות הקואליציה או באלה שבאופוזיציה. אבל בפועל הוא לא מיוצג בכלל. הא ראייה - חבר כנסת שנבחר מכוח היותו חבר בסיעה מסוימת מחליט לפרוש ממנה ומצטרף לסיעה יריבה או מצביע איתה, זאת הפרה בוטה באמון שנתן בו הבוחר כחבר אותה סיעה. לכן אם באמת אותו ציר או ח"כ נראה לו כי הסיעה סטתה מדרכה הרעיונית, או שאינה נוהגת בהתאם לציפיות של אותו חבר,
מה שמוטל עליו לעשות הוא להחזיר לה את המנדט. חד וחלק. כל צורה אחרת, או של הקמת סיעה נפרדת או מעבר לסיעה אופוזיציונית היא בגידה בציבור ששלח אותו לבית הנבחרים. ואני לא מקבל את הקשקושים כי אותה חברת כנסת שבה מדובר, ח"כ עידית סילמן, לא עמדה במכבש האדיר, הנכלולי, הבריוני של לחצים של האופוזיציה. וואו. מסכנה שכזאת! אם היא לא עומדת בלחצים, וזה דבר אנושי, שתפרוש - אבל מן הכנסת. איזה מין נימוק עקום והזוי, ועוד של ראש ממשלה, שעומד בראש אותה סיעה מצ'וקמקת שאסף מן הגורן ומן היקב, בין השאר קוצים ודרדרים. מה שחמור בעיניי עוד יותר הוא תהלוכת הפיוס אל חברת הכנסת שביזתה הן את סיעתה השבירה, הן את השלטון והן את המערכת הדמוקרטית. גם בושה וכלימה וגם צביעות. דמוקרטיה יחסית מאוד.
היסטוריה הסוגיה אינה חדשה והיא עולה מדי פעם הן על-ידי חברי הכנסת עצמם והם על-ידי חוקרים אקדמיים, לרבות המכון הישראלי לדמוקרטיה. היא אף נדונה בגורמים משפטיים וועדות הכנסת. לאחר הכרזת העצמאות, בשנת 1948, היו ניסיונות להנהיג בישראל את שיטת הבחירות האזוריות-רוביות. מועצת המדינה הזמנית מינתה ועדה שתפקידה היה להכין את הבחירות הראשונות. הוועדה הציעה להנהיג בחירות ארציות-יחסיות, ורק חבר אחד, ד"ר אריה אלטמן איש מפלגת "חרות" (כיום ליכוד) הציע להנהיג שיטה אזורית-רובית במתכונת הבריטית. נשיא המדינה הראשון, ד"ר חיים ויצמן צידד בשיטה האזורית-רובית, והתנגד לבחירות היחסיות, שלטענתו גרמו לריבוי מפלגות הן בהסתדרות הציונית והן באסיפת הנבחרים של היישוב לפני קום המדינה. הוועדה החליטה, כאמור, להותיר זמנית על-כנה את מתכונת הבחירות היחסיות. גם ראש הממשלה דוד בן-גוריון תמך בשיטה האזורית. אך בדומה למספר סוגיות יסוד אחרות, הוא לא נלחם למימוש תפיסתו זאת.
רודנות של מיעוט על פָּניה, שיטת בחירות היחסית הנהוגה בישראל, היא הייצוגית ביותר. היא מאפשרת ייצוג מרבי של הקבוצות השונות באוכלוסייה ונותנת להן אפשרות להשמיע את קולן במסגרת הפרלמנט. אבל הקוץ בה הוא שהיא מאפשרת, ולעתים מדרבנת, ריבוי מפלגות ופילוג על בסיס אידיאולוגי, על בסיס סקטוריאלי, וגם על בסיס אישי. בכך היא יוצרת לרוב קשיים בהקמת ממשלות לאחר הבחירות. בשל ריבוי המפלגות, כמעט לא ייתכן שרשימה תזכה ברוב מוחלט בפרלמנט, ולפיכך הממשלות הן לרוב קואליציוניות, ולעיתים הן תלויות בשותפות זוטרות. חיסרון נוסף, כאמור, הוא שהקשר בין הנבחרים לבוחריהם עקיף, שכן הבוחרים מצביעים בעבור רשימה ולא בעבור נציג, ולכן מידת המחויבות של הנבחרים לבוחריהם מוגבלת.
השיטה הקיימת היא שטח פורה למפלגות קיקיוניות אשר לעתים הן אלה שבידיהם זכות הווטו לקיומה של הממשלה, שלרוב אינה מסוגלת לשלוט את מלוא הקדנציה של ארבע שנים. היא גם פגע רע שלטוני שכרוך בהקמת משרדי דֶמֶה כדי לפצות שרים, ריבוי סגני שרים וכיוצא באלה מטעני צד לשלטון בכלל ולשלטון דמוקרטי בפרט. אם ממשלה תיפול בשל עריקת חבר כנסת אחד או שניים מן הקואליציה הרי יש לנו שלטון רודני לא של מיעוט אלא של חבר כנסת אחד או שניים.
לדעתי ניתן להעביר עוד בכנסת הזאת את החוק לבחירות אזוריות-רוביות, מכיוון שהוא ייטיב גם לליכוד שבאופוזיציה, שכן, הוא יבלע כמה מפלגות קיקיוניות שהן מטרד מתמיד למפלגות הגדולות בשלטון.
התומכים בשיטה הקיימת הם בעצם חסידיי הסטאטוס-קוו בנמקם זאת בקושי לחזות כיצד תפעל שיטה אחרת. לדוגמה הם מביאים את החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, חוק שאצלנו כשל. זה נכון שקשה לחזות מראש את היתרונות והחסרונות של שיטה אחרת. אבל אפשר לנסות. בתחום המוניציפלי, לאמור בחירה ישירה של ראש המועצה או ראש העיר, עלה היתרון על החיסרון, אף שגם כאן ראש הרשות תלוי במפלגות. אבל השליטה יציבה יותר וכפועל יוצא השלטון המוניציפלי כיום, אף שתלוי בתחומים רבים בממשל, הוא עצמאי בתחומים שונים. זאת תופעה דמוקרטית מובהקת. התייחסתי לכך בכמה פוסטים בעבר.
אשר לכנסת ישראל, היא נמצאת על גבעת רם בירושלים, אבל היא בשפל בכול הקשור למערכת ערכים של חברה דמוקרטית ליברלית מתקדמת. וכמו אותה אמירה שכול אימת שחושבים כי השפל הגיע לתחתית, מופתעים לשמוע את הדפיקות מלמטה.
