מספרים על אדמו"ר אחד, שהיה יושב וממתין לבוא המשיח. יום אחד ביקשו תלמידיו לרצותו ונכנסו אליו כדי לבשר לו ש"העוילֶם אומר שהמשיח מגיע". פתח האדמו"ר את חלון חדרו, רחרח באוויר, ואמר באכזבה לחסידיו: "לא, אין עדיין ריח של משיח. לגאולה צריך שיהא אפילו ריח מיוחד". בארץ ישראל שונה המצב. מאז תחילת שובנו ארצה במאות ה-18 וה-19, ובוודאי מאז "חזרה מלכות לישראל", כלשון הרמב"ם, לפני כמעט 74 שנה, מרגישים באוויר הארצישראלי ריח של גאולה. נכון, טרם הגענו לשלימות, והימים האחרונים יוכיחו. אבל מצד שני אי-אפשר להתעלם מחצי הכוס המלאה: מספר היהודים החיים בא"י בימינו, עולה על מספרם של היהודים בא"י בכל זמן מן הזמנים. ומספר לומדי התורה יכול להשתוות רק למספר הלומדים בימי חזקיהו המלך. גם הרווחה הכלכלית של היהודים בארץ ישראל, עולה על כל מה שידעו יהודי הארץ לדורותיהם. אין שום דמיון בין מצבו המופלא של העם היושב בציון כיום, למצבם אי-פעם של היהודים בכלל, ויהודי הארץ בפרט. ליל הסדר הוא הזמן שקבעו חז"ל להודיה על הנסים ועל הנפלאות. אותו בורא עולם שהוציאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, הוא הוא שהנחיל לנו מחדש בזמננו את הארץ הזו. זו אמונה פשוטה ותמימה. ואף על-פי כן נצמדים יהודי א"י גם לאחר שובנו הביתה, להגדה 'המיושנת', שהרמב"ם מגדיר 'הגדת הגלות': "ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות" (היד החזקה, הלכות חמץ ומצה, פרק ח'). באותה הגדת גלות באמת אין שום איזכור לכל מה שקורה כאן, מאז "חזרה מלכות לישראל"; צונזרה ממנה ארץ ישראל, שהיא היעד הסופי של יציאת מצרים: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ". חז"ל, בישיבתם בבבל, תיקנו שתיית ארבע כוסות יין בליל הסדר, כנגד ארבע לשונות של גאולה: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לאֱלֹקִים". ודווקא הפסוק העוקב, שהוא שיאו של תהליך הגאולה, הושמט מן ההגדה - ובצדק: כיצד יכול היה יהודי בפולין או במרוקו, לעשות שקר בנפשו ולחגוג על כוס חמישית של "וְהֵבֵאתִי". אבל מאז כבר נפל דבר בישראל. לאחר אלפיים שנות גלות חזר עם ישראל לארצו וחידש בה את מלכות ישראל, שמעמדה, לפי הגמרא בברכות ל"ד א', זהה למצב של 'משיח עכשיו': "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד". והמהר"ל מפראג, ההוגה והפילוסוף, כתב שהגלות מושתתת על שלושה מרכיבים: יציאה מא"י, פיזור בארצות הגולה ושיעבוד לאומות העולם ('נצח ישראל', פ"א); ומכאן שהגאולה היא בדיוק היפוכם של מצבים אלה ומושתתת גם היא על שלושה מרכיבים: חזרה לא"י, קיבוץ גלויות ועצמאות מדינית. והלא כל זה הלא קרה לנו, בזמננו ולנגד עינינו. הלא דבר הוא!

נס ופלא

כל מי שנחון בראיה היסטורית אינו יכול להתכחש למהפך המוחלט שהתחולל בחיי עם ישראל מאז שיבת ציון. נתקיימה בנו במלואה לשון חמישית של גאולה (שמות ו', ו'-ז'): "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'" - ואיך נוכל שלא להודות על הגאולה ועל התמורה? אנחנו, שזכינו במה שלא זכו אבותינו מאז נתחברה הגדת הגלות, איך נפסח על הודיה זו של כוס חמישית כנגד "וְהֵבֵאתִי"? רבים בישראל מבינים את גודל האבסורד וחושבים שהגיע הזמן להביע בשולחן הסדר שיר ושבח על התגשמות חזון הנביא מיכה: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת", שהתגשם בדמות ניסי התקומה הבלתי אפשריים על-פי דרך הטבע. הרב שלמה ריסקין, מאפרת, סיפר שאפילו הנכדים שלו הבינו את גודל האבסורד. "סבא", הם תהו. "אם אתה באמת מאמין שהגלות הסתיימה, למה לא תברך גם על כוס חמישית"? בירושלים חי בשנות ראשית המדינה תלמיד חכם ענק, הרב מנחם מנדל כשר, מחברם של ספרים לאין מספר, בעל 'תורה שלימה'. כבר ב-1950 חיבר 'הגדה ארצישראלית' (חפשו ב-Hebrew Books) מרהיבה ומשובבת נפש, בה כתב: "והנה בזמננו אנו, שזכינו לראות בחסדי השם יתברך וישועתו עלינו בהקמת מדינת ישראל, שהיא אתחלתא דגאולה וישועה מגלות אדום, וקיום הבטחת וְהֵבֵאתִי, טוב ויפה לקיים מצווה מן המובחר בשתיית כוס חמישי, שהוא כנגד וְהֵבֵאתִי, ולומר עליו הלל הגדול, ולהודות לה' על הנסים ועל הנפלאות ועל המלחמות והתשועות שעשה לנו בימינו. כי עמדו לנו חסדי ה' בעת מצור ומצוק, בקום עלינו יחדיו שבע אומות להרע ולהשמיד את המדינה העברית, ולהטביעה בנחלי דם ואש ותמרות עשן, וה' ברחמיו הרבים הפר עצת זדים ועשה לנו נס ופלא ועזרה וגבורה... ואנחנו תפילה ותקווה לא-לוהי ישענו, כי קווי איילת השחר אשר הנצו לנו על אדמת אבותינו, יעצמו לאור גדול... וכשם שזכינו לראות באתחלתא של וְהֵבֵאתִי, כך נזכה לגאולה שלימה בביאת משיח צדקנו". לא נגענו, רק קיצרנו. אי-אפשר לנסח זאת יותר חד ומדויק. בליל הסדר הזה, כאשר נפלאות "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" מתגשמות לנגד עינינו ממש, חלה חובה אמונית על היהודי שזכה לחיות בזמננו, להודות ולהלל ולשבח למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים והנפלאות - על-ידי שתיית כוס חמישית של גאולה (שהלכתית הינה בבחינת רשות), ולומר עליה: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות כוס חמישית כנגד בשורת הישועה וְהֵבֵאתִי וגו'". חג גאולה שמח!