ארבעים שנה מלאו בימים אלה לחורבן העיר העברית ימית. ארבעים שנה של זיכרון אשר בציבוריות כמעט וירד אל תהומות הנשייה ואילו בקרב המפונים הוא זיכרון חי כל יום מחדש, זיכרון שאינו מרפה, זיכרון שאינו הולך לשום מקום כי אם רק אל זווית העין ומתנחל על הריס, לח במעט.
נער הייתי, תלמיד כיתה יב' בישיבה התיכונית, הארץ געשה ואני המתתי עצמי באוהלה של בגרות במסכת סנהדרין. נער הייתי וזקני החדש צימח, דונם פה דונם שם, אך סירבתי בעקשנות להתחיל במלאכת הגילוח. נער הייתי ובימים ההם התחלתי לחפש מקום לימודים בישיבת הסדר, בדקתי את ישיבת הכותל, הישיבה הגבוהה כנסת חזקיה בכפר חסידים, אך יותר מכל נשבתי בקסמיה של ישיבת ההסדר הצעירה, על גבעה מרוחקת, 'ברכת משה' במישור אדומים.
בעודי מתכנן את מהלך חיי הצעירים אך המסודרים, החלה מתבררת ההכרעה הלאומית אשר קיבל ראש הממשלה מנחם בגין המנוח, לפנות את העיר היפה והמתוכננת ימית. את מנחם בגין הכרתי מהמכתבים ששלחתי אליו ואני נער, בסוגיות מלחמה ושלום. את שמו שמעתי לראשונה בשירי יום השישי בערב, סביב שולחן השבת, "בגין עוד יבוא היום כולנו בשומרון, אי-אי אי-בגין" וחוזר חלילה.
ככל שגברו הידיעות על הפינוי הצפוי במסגרת הסכם השלום עם מצריים, החלו בשיבה שיחות עם הרבנים היקרים אשר מחו על מסירת ימית למצרים. הרחש הפך מיום ליום לעוצמתי וכחודש לפני הפינוי הציע כמשיח לפי תומו, מורי ורבי האהוב, איש מידות טרומיות כי זו העת להניח את השינון והחזרה לקראת בחינת הבגרות בגמרא, לקחת תיק צד גדול, להכניס בגדים ולצאת להרים את נס המאבק בפינוי, להצטרף להמונים אשר מגיעים בכל יום לימית טרם הריסתה.
המבוגרים האחראים המסר נקלט, לא דיווחתי להוריי על המעבר מהישיבה לחבל ימית הנצורה בכאילו. סגרתי את הגמרא, הצטיידתי בבגדים, ויצאתי לתל אביב באוטובוס, בן הכפר אשר הגיע לעיר הגדולה. מתל אביב הגעתי בדרך לא דרך למקום אשר כף רגלי לא דרכה בו מעולם, כפר מימון. עייף, רעב ומותש מתלאות היום, הגעתי עם עוד רבים לכפר מימון בשעת ערב, התכנסנו בסניף בני עקיבא הגדול, התיישבתי על מזרן שהונח על הריצפה. כאן אעבור את הלילה עד אשר אגיע לימית עם הצעירים הנוספים.
התארגנתי לשינה, בטני קרקרה, הנחתי ראשי על התיק, מנסה לעצום עיניים, דקות בודדות לקחו לי להבין כי הלילה לא ישנים כאן. ההווי היישבתי משהו לצד הווי בנות האולפנה יצר מציאות של מחנה קיץ בלי גבולות, בלי כללים, בלי מבוגרים אחראים, אנחנו היינו המבוגרים האחראים.
השחר עלה, טרוט עיניים מיהרתי אל בית הכנסת היפה והגדול של כפר מימון, תפילת שחרית סהרורית משהו, ארוחת בוקר קלה במיוחד המתינה למאות בני הנוער על הדשא המוריק של כפר מימון, מאותו הרגע, נער נער לגורלו, למעשיו, לתוכניותיו, לא הייתה כל יד מכוונת, רק בת קול עלומה אשר העבירה מפה לאוזן את ההודעה כי הלילה בחצות כולנו חייבים להיות מוכנים כי חוצים את הגדר בדרך לימית וצריך להיזהר בל ניתפס על-ידי הסיור הצבאי. הסתובבתי בכפר מימון חסר מעש, התחלתי להכיר פרצופים חדשים, ניסיתי להשלים שינה אך ללא הצלחה, הלילה זה קורה.
ארבעים שנה חפו מאותו הלילה ואני רואה את עצמי עם מעיל סטודנטים חום, סנדלים תנכ"יות, תיק גדול על כתפי, הולך מתנשף אחרי הצעירות והצעירים ההולכים שפופים, מתחברים אל האדמה, "לשכב על הריצפה" ניתנת ההוראה וכולם על הריצפה, רכב צבאי עובר בקרוב ואלומת אור ענקית מוטלת עלינו. הרכב הצבאי ממשיך בנסיעתו ואנו ממשיכים במסע אל ימית. היום ברי לי מעל לכל ספק כי כוחות הביטחון והצבא ידעו על ההסתננות הזו לימית ואפשרו אותה בקריצת עין ובהעלמה מכוונת, ממש כמו עם גדר ההפרדה, להבדיל.
אטריות ושניצל עוד ניסיון, עוד השתטחות על הקרקע, עוד אלומת אור, עוד זחילה ואנחנו כבר בתוך העיר ימית. השחר החל לעלות ואנו מתקבלים בחמימות רבה על-ידי מוחים אשר המתינו לנו עם סיר ענק של תה חם, ספלים מפלסטיק וכיכרות לחם עם ריבה. לאחר קבלת הפנים ותחושת הניצחון על הצבא אשר לא הצליח למנוע הגעתנו לימית, האיר היום, הים השלו, התכול והרוגע ממולנו במלא תפארתו, ממולו וילות יפות מעוצבות, מסוגננות, נטושות. "תבחרו לכם בתים לישון שם", ניתנה ההוראה, חלק מיהרו אל הווילות הנטושות, אחרים חיפשו מקלטים להתרחק מההמולה.
נכנסתי לישון בווילה ללא דלתות וחלונות, היא נדמתה בעיניי באותם רגעים לטירה מלכותית, לא ידעתי מי חיו בבית היפה לפני, לא שיערתי על אהבתם, שנאתם, געגועיהם, הנחתי את שק השינה עם גרגרי החול על הרצפה, עצמתי את עיניי והתעוררתי באחת, היישר לארוחת הצהריים, אטריות ושניצל תעשייתי קר בצלחת חד-פעמית.
ההתפללתי שחרית אחר חצות היום, מול גלי הים, נהנה מבריזה אמיתית או דמיונית, חיפשתי את בית המדרש, שם פגשתי את מישע משכן שובת הרעב ופרוע הזקן, אידאליסט, מראהו כמראה נביא. שמעתי שיעור מפי ראש ישיבות בני עקיבא, הרב משה צבי נריה זצ"ל. הזמן עבר בעצלתיים, והספירה לאחור החלה. חמישה ימים לאחר הגעתי לימית זיהיתי התקהלות והתרוצצות סביב מקלט במרכז ימית, לימים למדתי כי חבורה של מפגינים איימה לפוצץ עצמה בבלוני גז אם יתבצע הפינוי.
שבת מרגשת, תפילות בקול נשבר ובקול שמח מלא אמונה שהיו לא תהייה, שירי שבת, סיור אחרון בעיר שהכרתי ממש רק לפני שבוע, לילה אחרון בימית. ביום ראשון, ביחד עם צעירים נוספים עלינו על רכב מזדמן שהביאנו לכפר מימון, משם חזרה לתל אביב ומתל אביב לישיבה, הגיבור חזר משדה המחאה.
ימית נחרבה, על חורבותיה, מתקיים השלום עם מצרים, שלום קפוא, קר ולעיתים פושר, שלום אשר עמד מול מציאות ישראלית קשה ומורכבת. ימית עבורי היא זיכרון של עיר יפה, משגשגת, חוף ים יפהפייה ומחאה ראשונה של תלמיד הישיבה התיכונית אשר סגר את מסכת סנהדרין לשבוע ימים ויצא למחות על הפינוי. ימית עבורי היא שלב נוסף בתחנות המעצבות את חייו של אדם, של עלם צעיר, תלמיד ישיבה, של מי שראה את הדמוקרטיה הישראלית על כל גווניה בעיר עקורה אחת.
