יום השואה. נגיעה אישית. לפני 17 שנה, בקיץ 2005, בזמן שהתגוררנו בפאריס, עלינו על רכבת ונסענו לקלן, גרמניה, לביקור שורשים - זו המילה אולי הכי מתאימה לתיאור המסע. שורשים די עבותים יש לומר, כי משפחתו של סבי ז"ל, אביה של אימי ז"ל, התגוררה בקלן למעלה מ-700 שנה.
קשה לנו, גם לי, להבין את המשמעות של לגור באותה עיר קרוב ל-30 דורות. וכך ציידה אותי אמי בהעתקי מסמכים, תעודות, שמות רחובות ושמות בני המשפחה שנספו. אחת התחושות המפחידות ביותר הזכורות לי בעת שהסתובבתי בעיר (החביבה מאוד אגב), הייתה התחושה הטורדנית כאילו דבר כאן לא חדש לי, וזאת למרות שמעולם לא הייתי שם קודם! מעין דה ז'ה וו מפחיד שכזה. תחושת תת-מודע שמובילה אותי ברחובות העיר, ולצידי נשמות אותם קרובי משפחה שאינם. כך צעדנו לאותה כתובת בה עמד בית המשפחה (רחוב אאכן), ולהיכן שעמד אז העסק המשפחתי. הכל כמובן נהרס ונחרב במלחמה והבנייה חדשה, אבל המיקום אותו מיקום.
משם עברנו לבית הכנסת הגדול הראשי החדש של העיר, שהושמד ב"ליל הבדולח" ונבנה מחדש. עשרות אלפי יהודים חיו ערב המלחמה בעיר, קהילה עתיקה - אחת הוותיקות בגרמניה בפרט וצפון אירופה בכלל, ומשולבת בחיי היום יום לחלוטין. או לפחות כך רצתה לחשוב. בבית הכנסת המאובטח היטב למדנו שרוב רובה של הקהילה הנוכחית מורכב מיוצאי ברה"מ שהיגרו לכאן. כיום ישנם לא יותר מכמה אלפי יהודים בעיר, והקשר לקהילה העתיקה לא קיים למעשה. בבית הכנסת ביקרנו בחדר הזיכרון, שם ממוקם קיר הזיכרון שבתצלום. התרגשתי מאוד, בלשון המעטה. בעצם, ב-2005 סגרתי מעגל עם אותו רבע ממשפחתי, שחלקה לא האמין שהרע ביותר יכול להתרחש, ולכן לא עזב. משפחתם, אבות אבותיהם, הרי חיו שם כמעט 30 דורות!! עד שהיה מאוחר. סבי מעולם לא דיבר איתנו על כך. מעולם. הוא סירב לנגוע בפצע כואב כל כך.
אני רק זוכר את תמונת הוריו ז"ל, ג'ני ואלברט, על השידה בחדר השינה שלו ושל סבתי ז"ל, שם כילד הייתי ישן לפעמים שנת צהריים מתוקה כשביקרנו אותם. הם מביטים בי מהתמונה מחוייכים, לא מודעים לאימה המתקרבת ולעתיד הקודר. בתמונות - סבתא רבתא ג'ני הורן ז"ל, אשתו של אלברט הורן ז"ל, סבא וסבתא של אימי ז"ל. שניהם נספו בגטו לודז' ב-1941. בתמונה הנוספת קיר הזיכרון בתוך חדר הזיכרון לנספים במתחם בית הכנסת הגדול בקלן, שהושמד ב"ליל הבדולח" ונבנה מחדש. יהי זכרם ברוך. הם ובני המשפחה האחרים שניספו הם הקשר האישי שלי לזוועת השואה.