המלחמה היזומה של ולדימיר פוטין וההרס הנורא שזרה צבאו הכושל בערי אוקראינה גרמו לנשיאה ולדימיר זלנסקי להשוות את פשעי רוסיה לשואת העם היהודי. לית מאן דפליג שולדימיר פוטין הוא פושע מלחמה, מנהיג שהביא חורבן וזוועה בעודו מחויב כנשיא מדינתו לא לתקוף חברה אחרת באו"ם. אך לכלל השואה לא הגיעו פשעיו. בלי כוונת זדון ובמצוקה ובמועקה אפשר להבין לליבו של זלנסקי. אך בפועל עמדתו היא נדבך נוסף, כאמור לא במתכוון, של מי שמבקשים ליטול את רצח שישה המיליונים מן המתחם היהודי לטובת משהו אנושי כללי שהוא מעומעם מטבעו, וככזה מאבד מן המשמעות ההיסטורית-חינוכית שנגזרת ממנו. לא מדובר במכחישי שואה אנטישמיים. מדובר באקדמאים בכירים שחברו אליהם אנטישמים ובורים, וכמובן פוליטיקאים פלשתינים הנעזרים בפעילי שמאל קיצוניים, שמקווים כי הלאמת השואה מישראל מחלישה את הלגיטימיות של הריבונות היהודית בארץ-ישראל. הדמות הבולטת בין המסתייגים מהריבונות היהודית הייתה חנה ארנדט, שהפכה בעשרות השנים האחרונות לנס ולמופת לשמאל הקיצון. יש לכבודה מין פולחן אישיות כאילו היא ראש-וראשה לפילוסופיה המודרנית אשר הולידה אחרי מלחמת העולם השנייה את החקיקה הבינלאומית שנועדה למנוע הישנות מקרים נוספים של רצח עם¹ זו המערכת הנחרכת עתה בפלישה הרוסית לאוקראינה, "לית דין ולית דיין". בנעוריה הייתה ארנדט תלמידה מחוננת אך פורקת עול, ובביוגרפיה שלה רשום גם פרק של תמיכה בציונות. בגיל 17 קיימה רומן סוער עם המרצה שלה באוניברסיטה מרטין היידיגר, שמלאו לו אז 35 שנים. הנאצים שללו את אזרחותה והיא נמלטה בשלבים לארצות הברית, ומה שמטיל צל כבד על דמותה היא העובדה שאחרי מלחמת העולם השנייה חידשה את קשריה עם היידיגר על-אף שהתגלה כי היה חבר פעיל במפלגה הנאצית, והוסיף שקר על חטא כאילו לא קרא את "מלחמתי" לאדולף היטלר. חייה הפרטיים היו עניינה שלה אלמלא נשלחה על-ידי כתב עת אמריקני לסקר את משפטו של אדולף אייכמן בירושלים, 1961. בשם "הבנאליות של הרוע" צימקה במאמריה ובספרה את המהות היהודית של השואה, והעבירה את נקודת הכובד להתנהלות האנושית בכללה. התחוללה סערה אדירה. מנהיג ציוני גרמניה קורט בלומנפלד ניסה לדבר על ליבה במפגש שהתקיים ביניהם בארץ, אך לשווא. היא סירבה. גדול חוקרי הקבלה הפרופסור גרשום שלום - אקדמאי נשוא פנים ומתון בהשקפתו המדינית - חש כי אינו יכול לעבור לסדר היום על עמדתה המזיקה כלפי זיקת השואה ליהדות. התפתחה ביניהם חליפת מכתבים מרתקת, 141 במספר, שפורסמה ב-2014 כספר בהוצאת בבל. זו הייתה מחלוקת לשם שמיים, ויכוח אינטלקטואלי שהתנהל באוויר פסגות, אך בכאב צורב. בהתייחסו לספרה על משפט אייכמן כתב שלום: מדוע "מותיר ספרך בלב הקורא תחושה כה עזה של מרירות וכלימה - לא כלפי מושא החיבור אלא כלפי המחברת? (ארנדט)... ותשובה זו נוגעת לשורש המחלוקת בינינו. זה הטון הנוקשה המלווה לעתים קרובות בזדון של ממש, שבו את דנה בספרך בעניינים הנוגעים בציפור נפשנו". שלום (שולם בפי מכריו) הסביר: "במסורת היהודית קיים מושג שקשה להגדירו ואף על-פי כן הוא ממשי למדי, מה שהיהודים מכנים אהבת ישראל. איני מוצא שמץ מזה אצלך, חנה היקרה, בדומה לאינטלקטואלים רבים שמוצאם מן השמאל הגרמני". מאז לא סלחה לו שחשף את הבנאליות של הרוע שלה כלפי העם היהודי, ולפי הזכור לי - לא שבתי לעיין בכך הלילה - היא חמקה מלפגוש בו.