את יום השואה העברתי בחדרי בקריאת הספר "השמים שבתוכי", אותו אני קורא פעם שנייה. פעם ראשונה קראתי אותו לפני עשרים שנה, כשהוצאת "כתר" הוציאה את תרגומו מהולנדית לעברית. לספר חזרתי מספר פעמים, כשקטעים ממנו שילבתי במאמרים שכתבתי. הספר נכתב כיומנים על-ידי אתי הילסום, צעירה יהודייה ילידת אמסטרדם. בספר מתארת הסופרת את אשר עבר עליה בשנים 1941-3, כשהנאצים כבשו את הולנד. אתי הילסום הייתה בת 29, שיכלה להציל את עצמה מהרכבת שיצאה מווסטרבורק לאושוויץ. עוצמות המצפון הסולידארי האנושי צעקו בתוכה, והיא לא הרשתה לעצמה לא להישאר עם אחיה ואחיותיה בני עמה הסובלים, למרות שחבריה הלא יהודים עשו הכל כדי להצילה מרכבת המוות, והראו לה את הדרך להימלט. מדובר בספר, שיש בו שורות רבות, שאני כקורא מצאתי עצמי חוזר אליהן פעם ועוד פעם ולעתים אפילו פעם רביעית וחמישית. לא פעם שהיתי במחיצת שורה או קטע רגעים ארוכים. עם מספר שורות אני רוצה לשתף את הקוראים. מדובר בצעירה יהודייה אתיאיסטית, שחשוב לה להרבות שיחה עם אלוהים במחנה המוות באושוויץ - "אלוהים, הבטחתי לך שאבטח בך. אלוהים, שוב חשבתי עליך היום, אני אוהבת אותך כל כך, אבל לא יכול להיות דבר רע מאשר לראות אותך, אלוהים שלי, סובל ומתענה על-ידי, סובל כמוני". הסופרת אתי הילסום מאנישה בצורה מאוד מרשימה את הדמות האלוהית השמימית בשיחותיה עם הנעלה והנשגב, אך הוא קרוב מאוד אליה יש לו, לאלוהים שלה, נוכחות קרקעית. היא מכילה את אהבתה העזה לאלוהים, כשמסביבה מכונת השפלה קוצרת אנשים. היא כואבת, שאלוהים שלה היקר מכל סובל ומתענה כמוה וכמו כל האנשים שמסביבה בראותו את הרוע משתולל בחייתיות מזוויעה. היא כואבת, שאלוהים חסר אונים, כשאין מי שיעצור את החייתיות המזוויעה הזורעת מוות אכזרי. האלוהים של אתי הילסום מאונש מאד. היא חשה את סבלו וכאבו הרב של אלוהים המתייסר יחד איתה. אך כשעל עולמה הרוחני משתלטת לעתים קרובות עוצמת הניתוח הלוגי-שכלתני, הרי אנחנו עדים לביטויים רבי כאב בשורות הבאות: "אלוהים, אתה נראה רע, כל כך סחוט... אני מעדיפה להתפלל למענך מרחוק. אני כבר אינני מאמינה בעזרה שתבוא מבחוץ. אני לא בונה עליה. לא על האנגלים, לא על אמריקנים ולא על הרוסים... לילה טוב לך אלוהים שלי הסובל ומתייסר כמוני". אודה, שכקורא היה לי קשה עם השלווה והרגיעה של אתי הילסום בשיחותיה המאונשות עם אלוהים. צפיתי כל רגע להתפרצות כמו של המשורר חיים נחמן ביאליק. צפיתי לאותו האגרוף הקמוץ ולאותה התפרצות זעם של ביאליק לעבר שמיה של העיר קישנב בשנת 1903 וה"סופות בנגב" בשנת 1905. במקום זה קיבלתי שיח מאוד מעודן ומאד מפויס של אתי הילסום עם הרקיע הפרוס מעל משרפותיה של אושוויץ. אך עם כל הקושי אני מחבק את דמותה של הסופרת אתי הילסום, שדווקא בלב התופת היא משתדלת ומתאמצת לשוחח שיחת רעים שקטה, רגועה ואוהבת עם אלוהים. אין מקום אצלה לזעם, שאנחנו מוצאים ב"על השחיטה", שאלוהים נושא באחריות למחזוריות אפלה בעולמו, בו "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" כפי שהתבטא המשורר חיים נחמן ביאליק. אתי הילסום רחוקה מעולמו של ביאליק, היא לא תעז לפנות לאלוהים כמו שהתבטא ביאליק התוהה בעיר ההריגה - אם יש בעולם אלוהים, אני ביאליק לא מצאתי אותו. ביאליק בתופת של קישנב לא מצא את אלוהים ואתי הילסום בתופת של אושוויץ מצאה את אלוהים הסובל, והיא זו שמנחמת אותו. בלב התופת אנחנו הקוראים מלווים עולם פנימי של אישה, שמצליחה לגנוב מאותה מלכודת-מוות גם מעט פירורים גנובים של אהבה חושנית עם גבר. אותם רגעים גנובים בחיקו של גבר זוכים לחשיפה אמיצה: "אני מרגישה, שהייתי רוצה להתכרבל בזרועותיו ולא להיות אלא אישה, או אולי פחות מאישה, אולי רק פיסת בשר נאהבת... אני רוצה להחיל את מעט החושניות הזו של החיים... אני רוצה לתת למעט החום הפיזי, אשר שני אנשים מחפשים זה אצל זה, משמעות הרבה יותר נשגבת". במקור ההולנדי שם הספר "שמים כרותים". בתרגום לעברית השם הוא "השמים בתוכי". אומנם השם בשפה העברית הולם יותר את משנתה של הכותבת רוויית החמלה, רבת אמון בחיים וחיפוש אחרי הניצוץ האלוקי, אך לדעתי שגתה הוצאת "כתר" בכך ששינתה את השם שהעניקה הסופרת. למרות שאני סבור, שהוצאת "כתר" שגתה בשינוי השם, אי-אפשר להתעלם מכך, שהשם "השמים שבתוכי" הולם את המוטו של חיי הסופרת - "על-ידי פתיחת לבי לסבל אני לומדת לחלוק את אהבתי עם כל הבריאה". יומניה של הסופרת הוברחו מהתופת באמצעות ידידה לסופר ההולנדי קלאס סמליק. למרבה הצער, היו יותר מדי שנים אצל קלאס סמליק ואף הוצאת ספרים לא מצאה בהם עניין, עד שהורמה הכפפה על-ידי המו"ל והעורך י.ח. חארלנדאט, שבשנת 1981 הוציא את הספר, שזכה לערב השקה מאוד מרשים באמסטרדם באולם הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית ההולנדית.