אבי ניצול אושוויץ יחיאל צבי ז"ל, היה שתקן ועצור. לא הרבה ידענו על מה שקרה לו "שם", בגיהינום. אבל את הסיפור הבא שאולי ליווה אותו בכל ימי חייו סיפר לי באחד מאותם רגעים -שכנראה לא נתנו לו מנוח.
זה קרה לקראת תום המלחמה, בצעדת המוות ממחנה העבודה ליד אושוויץ - מערבה, כשהגרמנים בורחים מהצבא האדום, ונוטלים איתם את עובדי הכפיה - העבדים היהודים. כחודש הובלו היהודים בנעלים מרופטות, ניזונים בפרוסת לחם וצלחת מרק ומשאירים בשולי דרכם עוד ועוד "קצטניקים", יהודים שלא יכלו יותר. נרצחו או מתו מתשישות.
בדרך, חברו למסע של אבא, פנה ואמר לו שאינו יכול יותר. אבי התרה בו שהוא יוצא להורג. המשיכו קצת. והגרמני שזיהה את תשישות היהודי פקד עליו לעמוד בצד וירה בו, כשהוא מורה לאבי להמשיך ללכת. אבא, שהלך כמעט יחף בקור עם בגדים דקים, ביקש רשות מהגרמני לגשת לרגע לגופה ולקחת את נעליו. הנאצי הסכים "אבער שנעל" (אבל מהר). כשהוא, אבי, מתכופף להוריד את נעליו, היהודי הזיז את הרגל וסימן לו "אני עוד חי". בעוד אבי חוזר לטור הצועדים, הנאצי שעקב אחרי אבי, ניגש ליהודי השרוע וירה בו כדור נוסף. למוות.
את הצער על מות היהודי האלמוני כנראה סחב שנים. וכששאלתיו בנעוריי מה הוא חש הגיב בקצרה: "מה אתם מבינים! הרי היינו אבק אדם, עלה ברוח כמו 'פף'" ושיחרר מפיו תנועת אוויר אותה אני זוכר עד היום. "הרי הייתי אני יכול להיות במקומו. היום הוא נרצח מחר אני". כך ניסה להרגיע ולנחם את עצמו כנראה ללא הצלחה. זהו עוד סיפור, מני רבים, על הבנאליות של המוות באותם ימים אפלים.
אושוויץ דמיוני אבל הסיפור הבא שסיפר אבא מעיד גם על הרוח היהודית אותה לא עזבו. פעם כששכחתי פעם להניח תפילין, סיפר אבי על אסירים שהגיעו לאושוויץ מהונגריה בשנה האחרונה למלחמה והצליחו לשמור זוג תפילין, וכך בכל בוקר הצטרף לתור יהודים אסירים ארוך, כדי להניח תפילין. שערו בנפשכם: כמה אמונה ומסירות נפש צריך בשביל מצווה זו. הולך יהודי לפני עבודת הכפייה במחנות הנאצים ופוגש יהודים כמותו בעלות השחר בתור ארוך לתפילין, לרגע של תפילת "שמע ישראל".
מאז אני מקפיד להניף את הדגל היהודי העתיק, להניח תפילין בידי ומעל ראשי, במלחמות ומבצעים, גם אם לרגע, ולומר את 'סיסמת הקרב' שלנו, "שמע ישראל". לזכר אותם יהודים שסיכנו עצמם למען רגע של הנפת ה"דגל" היהודי באושוויץ. התפילין.
לאושוויץ לא נסענו. לא אני ולא בני משפחתי. לא בגדולות גדלנו בבית הורים עובדי כפיים. למי היה כסף? את המשכורות המועטות שמרו בבית למחיה לשכר דירה ולשכר לימוד. את המחנות אני כבן הדור השני מכיר מהנוכחות העצובה של אבי ושל אימי שמתעוררת בלילות מבכי בחלום שבו ראתה את אחד מבני משפחתה חומק וחוזר למעלה.
בניתי לעצמי אושוויץ דמיוני. בהגיע רגע הצפירה אני עומד ומנסה להזדהות עם הקורבנות בני עמי ומשפחתי שעלו השמימה בתאי הגזים. בסוג של דמיון מודרך על הרגעים האחרונים בחייהם במקלחות הגז, כשהבינו שהם ברגעיהם האחרונים וצעקו עד כלות הנשימה: "שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד". ויצאה נשמתם ב"אחד". כך אני בעת הצפירה עומד ואומר "שמע ישראל" בנשימה אחת עד כלות האוויר בריאות - ב"אחד". "ואני עימם בצרה". כך אני חש לרגע, מה הם חשו שם באימה של הרגעים האחרונים בחייהם, מאחורי הדלתות שננעלו מאחוריהם בטרם נחנקו למוות.
בהבדל אחד - אני יכול לחזור למצב נשימתי והם - בני משפחתי - לא. כי עלו בסערה השמימה. לרגע אחד אני מזדהה וזוכר אותם ברגעיהם האחרונים. עשו זאת גם אתם. לזכרם.
