ביום שישי נרצח מאבטח בכניסה לאריאל. הרוצחים ירו לעבר ויאצ'סלב גולב כדור אחר כדור, ובכוחותיו האחרונים הוא הגן בגופו על ארוסתו ששמרה לצידו. המחבלים שביצעו את הפיגוע ושולחיהם, תומכים בחיסול יהודי מדינת ישראל והפיכת ישראל למדינה ערבית מוסלמית. יש לאנשים כמותם אידאולוגיה מסודרת, הסברים פסאודו-היסטוריים וטענות טריטוריאליות בינלאומיות.
ומה יש לנו, לעם ישראל? כמובן שגם לנו יש טענות היסטוריות על מדינת ישראל, וטענות חזקות מאוד בדבר ההכרח לקיומה של מדינה לעם היהודי. ההיסטוריה של עמנו, וגם ההיסטוריה האנושית כולה, מלמדת אותנו שאוכלוסייה, קבוצה אתנית או עם, ללא מדינה, הוא עם ללא כוח פוליטי וללא זכויות, ועם שכזה נידון לכליה ולכריתות. לכן, אחרי שדנו בינינו בכל הסוגיות הפוליטיות, שמאל-ימין, הסכם Y והסכם X, פינויים או גירושים, וכו' ועוד כו', עלינו להחליט פעם אחת ולתמיד - האם אנחנו רוצים להיות עם, האם זאת המדינה שלנו, האם אנו (וילדינו) רוצים להמשיך ולהתקיים במדינת ישראל?
יש עוד דבר שההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו - אי-אפשר לנצח מלחמה בהגנה מתמדת. הדבר נכון לקרב אגרוף בזירה כמו שהוא נכון לקרב של חיים ומוות על הישרדותו של עם ואומה. מי שכל הזמן נמצא במצב של מגננה, אולי ילמד להתחמק ממכות (ומטילים) בצורה יעילה יותר ולספוג מכות (פיגועים) בצורה קשיחה יותר, אבל ייחלש לאורך זמן בעוד האויב יתחזק עם כל מכה שמצליחה להיכנס. יש לעם ישראל אויבים רבים, ואנו משלמים מחיר כבד בשביל להמשיך ולחיות בארצנו. את המחיר הכבד על קיומנו אנו מוכנים לשלם, בצער רב, אבל לא ביד רחבה. דמנו לא הפקר. ישנם דרכים להילחם באויבינו, אבל אנחנו בוחרים בדרך תבוסתנית של הגנה מתמדת, אף על-פי שתקציב הביטחון שלנו מהגדולים (באופן יחסי) בעולם, ושכוחות הביטחון שלנו פועלים ימים ולילות בצורה מקצועית ואמיצה.
ערך החמלה האם זה ערכי ומוסרי לחמול ולהזדהות עם אלו הרוצחים אותנו; את ילדינו? יש קבוצה לא קטנה של אנשים במדינה הזאת, שחשוב להם להרגיש "מוסריים" ולהפגין את שווים הגבוה, אך הם עושים זאת תוך עיוות לוגי ומוסרי. מכיוון שהזדהות עם עמם שלהם ועם ערכים "לאומיים" או "לאומנים" זרה להם ואף "אסורה" עליהם מתוקף השתייכותם לקבוצה מסוימת, הם מוצאים פסאודו-ערכים ופסאודו-מוסריות ואוחזים בקרני הפסילים שלהם. הם לא יתנו לאור העובדות לסנוור אותם, והם יסרבו לראות וללמוד מההיסטוריה הרחוקה והקרובה. רדיפת עם ישראל, אשר התקיימה בכל ארצות הגולה, כולל ארצות ערביות; פוגרומים רבים זמן רב לפני שמדינת ישראל המודרנית קמה, ומעשי רצח ומלחמה אשר באופן עקבי ביותר מתגברים ומתעצמים כל פעם שאנו מראים חולשה וכל פעם שאנו נסוגים, בורחים או בוחרים בדרך של מגננה מתמדת. עד מתי?
העיוות המוסרי שלהם הוא שהקיצוניים מבינם מרחמים יותר על אויבינו הרצחניים מאשר על בני עמנו רודפי השלום. אך המוסר האמתי הוא לדאוג לכך שאלף מרצחים או כאלה המתעדים לרצוח אותנו ימותו לפני שאצבע אחת מילדינו או כוחותינו - מגִננו יפגע.
הקם להורגך השקם להורגו אנו צריכים להיות מלאי חמלה. חמלה לעמנו שעבר כל כך הרבה ועדיין עובר; חמלה לאבותינו שנלחמו ושהקריבו כל כך הרבה כדי שאנו נוכל לחיות כאן; חמלה כלפי מאות אלפי חיילים ואנשי ביטחון שעושים מאמצי כבירים בשביל שנוכל להמשיך ולהתקיים; חמלה כלפי המשפחות השכולות, וכל אדם מהעם שלנו אשר איבד אדם היקר לו. עלינו גם לחמול ולדאוג לכל החפצים בטובת עמנו, לאלו השותפים לגורלנו ואלו הכרתו ברית עמנו, לרוצים בשלומינו.
מעבר לכך, מי שרוצה להגדיל לעשות ולחמול על אויבינו, על כאבן של אימהות שאיבדו את בניהם, כי אלו בחרו לרצוח יהודים חפים מפשע, מוזמן לעשות זאת "בזמנו החופשי", אבל לא על חשבון החמלה על עמנו, לא על חשבון הצדק, ולא על חשבון החיים שלנו והדם של ילדינו.
מלחמת העצמאות עדיין בעיצומה. אנו נמצאים במסלול; מסלול קשה אבל הכרחי. מי שלא מאמין שמגיע לעם היהודי לחיות במדינת ישראל, מוזמן "לצלצל בפעמון" ולרדת למטה - לוותר ולעזוב את המסלול. הדרך עוד ארוכה והמלחמה עתידה להתעצם, אך אם ברצוננו לבסוף להגיע לארץ המובטחת, עלינו לעשות זאת כעם אחד מאוחד; כעם שבחר בחיים; כעם אשר לא מתנצל שהוא קיים, וככזה הגאה בעברו ובצדקת דרכו. וכתגובה לאלו החרדים תמידית ל'מה יאמרו הגויים' - אין לנו מה לדאוג אם נהיה מאוחדים ונלך בדרך הערכים האמתיים - בדרך האמת.
"אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה" תהלים קכ"ו עצוב לנו לשמוע על מה שקרה לויאצ'סלב גולב ז"ל. ביום הזיכרון נעמוד דום, נשתתף בטקסי זיכרון ואז נלך הביתה ונמשיך בחיינו. יום לאחר מכן נחגוג את יום העצמאות, נשמח ונפגש עם חברים ומשפחה. ולדי לא. משפחתו וארוסתו לא יחגגו, וכמוהם אלפי נרצחים ומשפחותיהם. מי שחייו נגנבו, מי שנרצח אינו חוזר "לשגרה". הוא כבר לא יתחתן עם אהובתו ולא יעשה ילדים ולא יקים משפחה בישראל.
אני לא מוכן לקבל את זה. היו יכולים וצריכים לעשות יותר כדי למנוע את מותו ואת מותם של הנרצחים שקדמו לו. דמנו לא יהיה הפקר! אנחנו עם הספר, אבל אנחנו גם עם החרב, אבותינו נלחמו בעמים רבים ועצומים, ואנו שרדנו כדי לספר על זה. אסור לחכות לרצח הבא. האויב צריך לשקשק מפחד מהמחשבה שגיבורינו יגיעו לפתח ביתו - ואין מנוס. רק ככה נוכל לו, ורק ככה נוכל לשוב ולהתהלך בארץ ישראל, וכאשר נפגוש בבני דודינו, הם יקדמו את פנינו בכבוד, וב-'סלאם עליכום'.