מנחם רהט רק קורא הדורות מראש, יכול היה לקבוע את יום העצמאות של מדינת היהודים דווקא ביום ה' באייר, שהוא מקבילו של שביעי של פסח לפי סדר ה-א"ת ב"ש (לוח הא"ת ב"ש, מבוסס על חיבור האות הראשונה בא'-ב' העברי עם האחרונה, וחיבור האות השנייה עם האות השנייה מהסוף, וכך משודך לכל יום בשבוע חג הפסח, חג תאום: לעולם יחול ביום שחל בו א' של פסח תשעה באב; ביום ב' של פסח יחול לעולם חג שבועות; ביום ג' של פסח יחול ראש השנה; בחום ד' של פסח יחול לעולם יום קריאת התורה, היינו שמחת תורה; ביום ה' של פסח יחול לעולם צום כיפור; וביום ו' של פסח חל פורים שעבר- והכל לפי סדר א"ת, ב"ש, ג"ר, ד"ק, ה"צ, ו"פ).
לאורך 3,260 שנה, מאז יציאת מצרים ועד ה' באייר תש"ח, נותר חג שביעי של פסח, ז' של פסח, יתום מול האות ע'. לאורך 3,260 שנה, לא נמצא לו בן זוג מקרב חגי ישראל. עד ששידך לו בורא עולם, עילת העילות וסיבת הסיבות, לפני 74 שנה בדיוק, את ה' באייר, יום הכרזת עצמאותה של מדינת היהודים. מאז ואילך לעולם חל יום ה' באייר, יום העצמאות, באותו יום בשבוע בו חל שביעי של פסח. פאזל א"ת ב"ש הושלם במלואו. פלא פלאים. יד ההשגחה, ללא ספק.
אכן, קיים דמיון מדהים בין שביעי של פסח ליום העצמאות. בשביעי של פסח חל יום העצמאות הראשון של עם ישראל, עם בקיעת הים וצאת העם משעבוד מצרים. אותו יום בשבוע נבחר בידי בורא עולם שיחול בו יום העצמאות של מדינת היהודים. ומאז ועד עולם הולכים ז' של פסח וה' באייר יד ביד. תאומים זהים. ביום העצמאות הראשון זינק נחשון בן עמינדב במסירות נפש מרהיבה לתוך מי הים; בדיוק כפי שלקראת ההכרזה בתש"ח על הקמת המדינה היהודית העצמאית, קדמה מסירות נפש של כ-24 אלף נחשונים - מאז נפילת הקורבן הראשון רבי אברהם שלמה זלמן צורף ב-1851 בעיר העתיקה - שהיו כולם 'מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים', כמאמר המשורר.
נחזור לדמיון של מישוואת ז'-ע'. הצד השווה שלהם - קשיי השיעבוד שקדמו לחרות. לנסי יציאת מצרים קדמו 'רק' 210 שנות שיעבוד נורא. לנסי הקמת המדינה קדמו 1,886 שנות חושך וצלמוות, מאז נפילת מדינת בר כוכבא בשנת 136. כמעט אלפיים שנות שנאת ישראל: שעבוד מלכויות, הגליות, פרעות, פורענויות, אינקוויזיציות, עלילות דם, שחיטות אכזריות, 'כצאן לטבח', שנאת עולם לעם עולם, שהתנקזה לפני 80-75 שנה לשיא השיאים - שחיטתם באכזריות מפלצתית של ששת המיליונים הי"ד.
דבר לא השתנה מחריד אפילו לחשוב, שרדיפת הכבשה האחת בידי שבעים זאבים טורפים, עלולה הייתה להימשך, אלמלא קמה מדינת ישראל, בזמן הנכון והעניקה מקלט בטוח לכל יהודי באשר הוא. המדהים הוא, שרבים עודם עיוורים למישוואת ז'-ע'. הם נמצאים הן בציבור החילוני והן בחוגים מסוימים של שלומי אמוני ישראל. בקרב האחרונים נשמעת הטענה שאין מה לחגוג, כל עוד המדינה חילונית.
אבל הם בעצם לא חידשו דבר. קדמו להם אבותיהם הכופרים העיוורים, בדור יוצאי מצרים.
המדרש (שמות רבה כ"ד), על הפסוק "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" (תהילים ק"ו), מצייר שני כופרים כאלה: "היה אומר ראובן לשמעון: במצרים טיט, בים טיט; במצרים חומר ולבנים, ובים חומר מים רבים". כלומר, יציאת מצרים לא חוללה שום שינוי. הבוץ נשאר. וגם בקרב החילונים יש ששרים בעיוורון "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ/ פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ", תוך התעלמות מנס תחיית המתים הלאומית, ומנס קיבוץ הגלויות. כפירה הייתה על הים וכפירה קיימת בזמננו. דבר לא השתנה.
דווקא שני משוררים שאינם שומרי מצוות, מתחו ביקורת על מכחישי הנסים. המשורר יהודה עמיחי, כתב בשירו 'נסים': "מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס/ אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ./ אֲפִילּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם/ רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו/ וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת". כאז כן עתה. לא רואים נס. רק 'גַב מַזִּיעַ'. והמשורר נתן אלתרמן, בשירו 'אחד תם', מספר על דור יוצאי מצרים, שכל כך הורגל בנסים, עד שכבר אינו מתרגש מהם. רק גיבורו של השיר רואה את הנס ומתרגש: "צָרִיךְ הָיָה לִרְאוֹת כֵּיצַד, מִבְּלִי לָמוּשׁ/ הִבִּיט בַּיָּם הַנָּס/ כְּאִלּוּ זֶה חִדּוּשׁ... אַף עֵת הָרִים רָקְדוּ כְּאֵילִים/ אוֹמְרִים שֶׁהוּא כִּמְעַט יָצָא מִן הַכֵּלִים". וממש כך גם בדורנו. פלאי פלאות ונסי נסים, ואף מילת תודה כלפי שמיא.
הקשר בין נסי חרות ישראל לפסח חג החרות, היה ברור לגמרי לאדמו"ר בעל השפת אמת. בדרשתו לחנוכה תרמ"א (1881) כתב, שכשם שהחגים המאוחרים חנוכה ופורים, סופגים השראתם (אורותיהם, בלשונו) מן הרְגָלִים שבתורה: חנוכה מסוכות ופורים משבועות, כך עוד נזכה לחג גאולתי חדש, שיסודו בנסים ונפלאות ממש כבימי גאולת מצרים: "ומחג הפסח אנו מקווים להיות עוד כמו שכתוב: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת... והבן", ניבא האדמו"ר השלישי בשושלת גור, לגבי השיגשוג הרוחני והפיסי, התורני והמדיני, הלאומי והכלכלי, שפקדו אותנו בחסדי שמים כאן בארץ ישראל, בעשרות השנים האחרונות.
נשיא המדינה השלישי, זלמן שז"ר, הבין זאת היטב. כשנשאל מהי הברכה שיש לברך על הקמת מדינת ישראל, השיב ללא היסוס: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא".
