עם כינונה של ממשלת השינוי, איחוי, ריפוי, החל בליץ של מסעות מדיניים ודילוגים נושאי בשורה מדינית. עת הזמיר הגיע ופעמי משיח נשמעו עולים באוזני אזרחי מדינת ישראל. ליהודים הייתה אורה ושמחה, אולי אחרי השינוי תבוא הבשורה. נדמה היה כי השרים אשר היו באוויר יותר מהיותם על הארץ, מבשרים על בוא האביב המדיני אשר לא היה כמותו מאז שיבת העם היהודי למולדתו.
שרים, גם ללא תיק, ללא מהות, ללא שרים מקבילים, טסו לפגוש נשיאים, ראשי ממשלות, מלכים, שרי חוץ, שרי פנים, שרי מאות ושרי עשרות. ראש ממשלה התחבק עם מנהיגים, הניח יד אמיצה על כתפו של זה, חייך בפה מלא עם זה, והרכבת האווירית בישרה על ימים של חסד, ימים של עשייה בינלאומית משמעותית. שר החוץ, כמובן לא במטוס הממלכתי, 'כנף ציון', הקיף את העולם כמעט בשמונים יום ועוד היד נטויה. סיפורן של מאות הטיסות החשובות, פורצות הדרך, מחוללות השינוי, כתובים בדברי ימי הטוויטר. באנו לשנות והשמיים לפני הכל.
ואז התחוור, כי מרבית הטיסות ברחבי הגלובוס לא הניבו דבר משמעותי פרט לצילומים עבור הנכדים וכמו שהתועמלנים אוהבים במבוכתם לומר: "חשיבות הפגישה בעצם קיומה". ואז הכנו הברק. לא הוד ולא הדר, רק שלל תמונות למזכרת, תמונות אשר אינן מספרות את הסיפור האמיתי, סיפור על מדיניות חוץ מבולבלת של שמונה ראשי ממשלות, של שרים חסרי מנוח השועטים אל כבש המטוס כאילו עדר של גנו בעקבותיהם.
ההנהגה הישראלית, הנהגת השינוי, אשר באמת פועלת במלא מרצה ואף מתוך אמונה כי בכוחה להוביל את מדינת ישראל לשיאים אשר טרם נראו במחוזותינו, החלה לחטוף מהידידות הנפלאות אשר זיהו את שעת הכושר מבחינתם והחלו באות בדרישות מופרכות ומופקרות מממשלת ישראל. ארצות הברית רצה עם המעצמות והאיחוד האירופי כאחוזי תזזית לעבר הסכם גרעין עם המדינה הדורשת את השמדתה של מדינת ישראל. "הידידים", אלו שמצטלמים עם חיוך גדול ורחב ליד ההנהגה הישראלית, רושפים, זועפים, מאיימים, ומבהירים כי יש לשתוק ולבצע את המוטל עליהם. למדינת חסות נדמנו.
שקר בלתי נתפס ההסכם הגרוע מוכן לחתימה, ה"ידידות" מאירופה, מאיצות להוציאו לפועל, השרים "הידידים" מאשימים את ישראל בדיכוי, כיבוש, אפרטהייד, כנגד הרשות הפלשתינית, באלימות המתנחלים, מזהירים בל תיבנה מרפסת ביצהר, בל תונח לבנה בבית אל. "הידידים" מאשימים את מדינת ישראל באלימות בהר-הבית, תובעים שכוחות משטרה לא יכנסו לטפל ברוצחים בפוטנציה המתבצרים במסגדים ומסכנים יהודים. "הידידים" תובעים לסלק כל נוכחות יהודית על הר-הבית, להפסיק כניסת יהודים להר, מגנים בשפה רפה רצח יהודים על-ידי מחבלים מבית ומחוץ, קוראים לאיפוק, מוטרדים ומודאגים מהכובשים בביתם.
אחד "הידידים" ששר הביטחון ארח בביתו, ששרי השמאל הקיצוני משחרים לפתחו, שבתבונתם כי רבה ערכו לו החייאה, מכחיש השואה ומממן משפחות המחבלים, ניעור מרבצו. "הידיד" מהאג, משבח הטרוריסטים, ממימון משפחות הטרור, תובע, דורש, מאיים, מתריע ומזהיר, 'מגן הר-הבית 'כמו החמאס, האחים המוסלמים, המסיתים במסגדים ומפיצי השקר הבלתי נתפס. מחזיק מחרה אחריו, המלך המתקיים בזכות החסינות שהעניקה לו ההנהגה הישראלית. המלך, "הידיד", קיבל מחוות יקרות מאוד, זכה לעלייה לרגל כמעט מחצי ממשלה, מאיים על מדינת ישראל ולא רק לצרכי פנים.
המלך מאמין כי התגלגלה לידיו הזדמנות פז לסחוט את ההנהגה הנוכחית, לבצר מעמדו בבית, להציג עצמו כמו השולטן הטורקי כמגן הר-הבית, ולהשפיל את ההנהגה הישראלית שהייתה בטוחה כי מצאה ידיד אמת בארמון ברבת עמון. הליגה הערבית התכנסה לישיבה חירום מיוחדת בירדן כדי לדון "בסכנה בהר-הבית". "הידידים", נציגי מצרים, מרוקו, סעודיה, קטר, ירדן, הרשות הפלשתינית ואיחוד האמירויות, שחררו את חרצובות לשונם. חלקם הגדול שמרו מאוד על כבודה של מדינת ישראל ובוודאי שלא העזו לשבח ולהלל את הטרוריסטים "המגנים על הר-הבית", לזמן שגרירים ולנזוף בהם ולהוציא הודעת גינוי קיצונית עם שישה עשר סעיפים שמדינת ישראל תתחייב להם.
ההישג העצום אשר תועמלני וסוכני ממשלת רק לא ביבי, ניסו לגמד, הסכמי אברהם, הולך ומאבד מכוחו. מה שהיה להישג בינלאומי אשר ביסס שלום תמורת שלום וללא התייחסות לסוגיה הפלשתינית, ללא דרישה בהחזרת חלקי מולדת, הולך ומתמסמס. המטוסים שבו לבסיסם בשלום, הטסים עייפים אך מרוצים ו"הידידות" מביטות משתאות מול ההזדמנות שנקרתה בדרכם, הזדמנות חד-פעמית. תנו צילומים יפים, כיבוד עשיר, טיסה נעימה ונוחה ותקבלו גינויים, השפלות ביזיונות ופגיעה בכבודה של מדינת ישראל.
