ספירת מלאי למיטב ידיעתי, לא השתתף יאיר לפיד בטקסים הממלכתיים לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולרגל יום העצמאות. הוא נעדר בשנתיים האחרונות, לפחות, מהטקסים הממלכתיים לרגל יום השואה, ולא ביקר אף אחת מתשע-עשרה המשפחות השכולות, שבניהן נרצחו על-ידי מחבלים בחודש וחצי האחרונים.
האליבי שלו - גם נפתלי בנט לא ביקר אף אחת מתשע-עשרה המשפחות השכולות, ורק חגג בבאר, שהותקף בתל אביב. כפי שאמר החכם באדם: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה ..." (קהלת ז', פסוק ב'). יתר על כן, לשכת בנט הבהירה, כי לא התכוון לבקר בבתי האבלים באלעד.
פעם הראו מנהיגינו מנהיגות ודוגמה אישית. היום הם מסתתרים אחרי כותרת-הכזב, "ממשלת שינוי, ריפוי ואיחוי". לתפארת ממשלת הזדון, הכחש והמרמה.
מזכיר נשכחות ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים הוציאה שם רע למונח, קונצפציה (תפיסה) - כאילו אפשר להתמודד עם אי-הוודאות בעולמנו (לא משנה מה ממדיו) בלא תפיסת-עולם. וזו רק אחת מהמכשלות, שנטעה הוועדה לתוך המערכת הפוליטית הישראלית. הוועדה לא הבינה, שצריך לנקוט בספקנות כשמתמודדים מול אי-ודאות, באמצעות קונצפציה. כלומר, להיות ערניים, ולבחון בהתמדה ובזהירות כל צרימה, כפי שהציע קארל פופר, פילוסוף יהודי דגול ממוצא צ'כי. מי שנוקטים בקונצפציה (בלשון הפילוסופים, תזה), צריכים לנסות להפריכה כל רגע; ואם היא קורסת מול המציאות, או מפסיקה להסבירה - יש להחליפה בקונצפציה/תזה אחרת (למתעניינים בדעה זו, כדאי לקרוא את הספרון, שכתב יצחק בן-ישראל בנושא).
כל ההקדמה נועדה רק למטרה אחת - לקרוא למערכת ביטחוננו לבדוק שוב את עצמה, במקום לפמפם עוד ססמאות נבובות ליחסי ציבור, שיכסו על כישלון תפיסתה בכל הנוגע להתפרעות ערביי ישראל, ערביי שומרון, ערביי יהודה וערביי עזה. מאז אוקטובר 2000 (ואולי אף קודם לכן - מ"יום האדמה" 1976) מתנוססת הכתובת על הקיר: ערביי ישראל יצטרפו לערביי יהודה, שומרון ועזה כל אימת שהאחרונים יחליטו לתקוף את מדינת ישראל. אפילו נציגיהם בכנסת (שחלקם בממשלה ובקואליציה) מדברים בגלוי על רצונם לראות את סוף "הכיבוש" ואת ויתורנו על ירושלים, ובעצם רומזים, כי אנחנו יושבים על קרקע לא-לנו.
ואכן, זה קרה במלחמת לבנון השנייה ובמהלך מבצע "שומר החומות" אשתקד. ומה הייתה תגובת צבאנו? אלוף בצה"ל פטפט בחוסר אחריות (ובחוסר סמכות?!), שהצבא יימנע מלעבור בנחל עירון בעת מלחמה, והצבא הורה ליחידותיו לא להתאמן באזור נחל עירון.
אחרי אסון אוסלו חל מהפך נורא במערכת הביטחון, וקצינים בכל הדרגות ובכל הארגונים התקרנפו לחסידי השלום הנפלא, שירד עלינו בדם, באש ובתמרות עשן בזכות טירוף המערכות שהוליכו שמעון פרס ואנשיו. כך, איבדו כל קשר למציאות בשטח, בערי ישראל, עד שאריק שרון התעשת, ובניגוד לדעת מערכת הביטחון, יצא למבצע "חומת מגן". עתה המצב בשטח חמור בהרבה מאשר בראשית המאה, ופרעות תשפ"א נמשכות, והן יהיו קייטנה לעומת מה שיקרה כשהצבא ייצא למבצע נגד אויבינו.
מערכת הביטחון הוזה, ואין קשר בין מה שהיא משדרת לבין המציאות. הכתובת מרוחה באותיות קידוש לבנה על הקיר, ומערכת הביטחון מתעלמת ממנה. כבוגר מלחמת יום הכיפורים, זה מזכיר לי נשכחות...
סיוע לתומכי מחבלים ממשלת שווייץ מממנת בריש גלי את פעילות העמותה "עקבות", כך קובע מכון המחקר NGO Monitor. העמותה דורשת, בין היתר, מהמדינה לחשוף חומרים ביטחוניים חסויים בארכיוניה, כדי שהציבור הישראלי יכיר ב"אי-צדק היסטורי", שעוללה ישראל לערביי ארץ-ישראל. התערבות כה גסה בעניינים הפנימיים של מדינת ישראל, ולא חס וחלילה בנעשה ב"שטחים הכבושים", הינה חוצפה מדהימה, שמאפיינת את יחסה של ממשלת שווייץ. מניח, שלו התערבנו כך בפוליטיקה השוויצרית, היו יחסי ישראל-שווייץ ניזוקים קשה.
אותו הדבר עושים מדינות באיחוד האירופי והאיחוד האירופי עצמו, מבלי שמשרד החוץ נוזף בהם, ומבלי שהממשלה מפסיקה את המימון האירופי לפעילות עוינת נגד מדינת ישראל. זה כאין וכאפס לעומת הסיפור, ש
חשף גדעון דוקוב בעיתון ישראל היום: העמותה הערבית "סיוע 48" (ששמה הרשמי, "העמותה האיסלאמית למען יתומים ונזקקים") הגישה בקשה לקבל תקציב של 400 אלף שקלים מוועדת העיזבונות של האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים.
אילה חסון חשפה לפני כמה חודשים בערוץ 13, כי העמותה, שאנשיה קשורים למפלגת רע"ם, העבירה כספים למשפחות "חללי" המאבק נגד ישראל ברצועת עזה.
ועדת העיזבונות של האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים מטפלת בצוואות ובתרומות של אנשים מכל רחבי העולם, יהודים ברובם, שבעת פטירתם הקדישו בצוואתם כסף, או רכוש, למדינת ישראל. ברוב המקרים הם מייעדים את הכסף לשימוש מסוים, אולם סכומים גדולים ניתנים ללא ייעוד מפורש, ומחולקים למטרות ציבוריות באמצעות ועדת העיזבונות.
לפי הנתונים במשרד האפוטרופוס הכללי, הגישה "סיוע 48" בקשה לקבלת כספים מוועדת העיזבונות בשנת 2021 וגם השנה. לדברי האפוטרופוס הכללי, בקשתה לשנת 2021 נדחתה, למרות שטרם נמחקה מסיבות אכניות מרשימת הבקשות הפעילות.
חוצפה דוֹברוּת משרד המשפטים צנזרה, בלא סמכות ובניגוד לדין, עשרות שורות מתוך גזר-הדין של קבלן התשתיות יהודה בוזגלו בפרשת נתיבי ישראל, שכתבה דנה מרשק-מרום, שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, דנה מרשק-מרום -
דיווח באתר הזה איתמר לוין. לדברי לוין, הנוסח המלא של פסק-הדין פתוח לעיון הציבור במערכת "נט המשפט", ואין בו שום רמז לאיסור פרסום כלשהו. לוין הוסיף, "אפילו לבית המשפט אין רשות לשנות דבר מפסקי-דינו לאחר פרסומם, ואם יש צורך בתיקונים, עליו ליידע מראש את הצדדים. קל וחומר שמשרד המשפטים, שהיה צד בתיק, באמצעות פרקליטות המדינה אינו רשאי לשנות ולו אות אחת בנוסח שהוא מפיץ לתקשורת". לעתים מפרסם משרד המשפטים פסקי-דין, ומוחק מהם פרטי זיהוי. לוין מדגיש, כי המחיקה הפעם, שנוגעת למצבו הרפואי של בוזגלו, חסרת-תקדים בהיקפה, בחומרתה ובמשמעויותיה, שכן "מדובר בעשרות שורות מתוך ליבת גזר-הדין. ניתן לכאורה לטעון, כי מחיקות אלו מהוות זיוף והפרת אמונים". לדעתי, כלום לא ייעשה בנידון, ואנשי משרד המשפטים ימשיכו להשתולל כאוות-נפשם, וחוצפתם תשגה - כיוון שבתנאים הנוכחיים הם יכולים לעשות זאת בלא-מפריע.
שינה עמדה מערכת "קרימסון" - עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת הרווארד האמריקנית, החליטה לשנות את עמדתה, ולתמוך ב-BDS נגד ישראל וב"שחרור פלשתין". למרות שהמדובר בעיתון סטודנטים (די יוקרתי), ולא בעיתון רב-תפוצה, זה עוד פרי באושים, שקטף משרד החוץ. "קרימסון" הנו עיתון שמאלני חריף, המבקר בהתמדה את ישראל זה שנים, ומפרסם עליה דיבות אנטישמיות, אך מערכתו לא תמכה עד כה ב-BDS. העיתון אינו מייצג את הנהלת האוניברסיטה, שנימה פרוגרסיווית גדולה נושבת בקרב הסגל האקדמי שלה, אלא רק את דעת רוב אנשי מערכתו.
משרד החוץ ומדינת ישראל הפקירו מזמן את הקמפוסים האמריקניים, והניחו לתעמולה אנטי-ישראלית ואנטישמית לשוטפם. כך, אנחנו מאבדים כבר כמה עשורים את הנוער האמריקני, ובתוכו גם את הנוער היהודי שנחשף לתעמולה פרוגרסיווית אלימה נגד ישראל ונגד העם היהודי.
בשנות השבעים ניסתה ישראל לעשות משהו בנידון, והייתה נוכחות מסוימת של ההסברה הישראלית בקמפוסים האמריקניים. היוזמה החשובה נפלה קורבן לקנאת עובדי המשרד ולקיצוצים תקציביים באמצע שנות השמונים; ומאז הקמפוסים האמריקניים מופקרים כמעט לחלוטין להסתה אנטי-ישראלית.
