מדוע חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל עדיין בדעה שערבי מוסלמי הוא קודם כל "תומך טרור"? מדוע אותם מגזרים בחברה שלנו אינם יודעים דבר וחצי דבר על יישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948 ושתושביהם הוגלו באונס ממקום מושבם ולא הורשו לשוב אליו חרף הוראת בג"ץ? ומדוע לאותו ציבור אין מידע גם ביחס ליוזמות חיוביות בתחום מוצרי תרבות, פרי יוזמה פרטית של המגזר הבדואי? בדקתי היטב והתבהר לי שהסוגיות הנ"ל מושתקות הן בתקשורת והן בשיח הציבורי מזה שבעים וארבע שנים. לא יאומן שמרבית אמצעי התקשורת מתרחקים מהם כמו מאש. האם ההתעלמות והשתיקה הרועמת היא פועל יוצא של החשש מאובדן קריירה, או שמא מדובר בהוראה מגבוה שמחייבת להחליש את הלהבה מתחת לסוגיות הללו ובמקרה הטוב, להציג באופן פסקני את הגרסה המקובלת?

תומכי טרור כסיסמה פוליטית

קחו לדוגמה את מנסור עבאס. בידקו עד הסוף את הטענה שהוא "תומך טרור". על מי מוטל עול ההוכחה שאין בסיס עובדתי מוצג לכך? ניחשתם נכון - נשוא הטענה חייב להתמודד לבד עם התואר שהוצמד לו. מי שדבק באופן שיטתי בהצמדת התואר לאדם ספציפי באוכלוסייה הערבית-מוסלמית לא רק טועה אלא מטעה. כאשר אין כל רפרנס לטענה, אין מנוס מלהגיד שמדובר בשמועה חסרת יסוד עובדתי! סיסמה פוליטית גרידא. עידו דויד כהן, עורך דין ומנהל תחום המשפט בחברה לייעוץ תקשורת, מתאר את תהליך הדה-לגיטימציה כך (הארץ, 15 במאי 2021): ציטוט: ובעניין הטענה שעבאס תומך טרור מוסיף כהן וטוען, "בנוגע ל'תמיכה בטרור', ההאשמה החמורה אינה מבוססת. עבאס הוא חבר כנסת רק מאפריל 2019, אך עוד לפני כן מפלגתו, באופן עקבי, לא התקרבה למצב שבו יש לפסול אותה, על-פי חוק, מהתמודדות בבחירות. ניסיונות למנוע את התמודדותה התגלו שוב ושוב כתלושים מהמציאות"

עד לפני סבב הבחירות האחרון, סולן ההסתה הבכיר היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמר מעל כל במה, ובלי שמץ הסתייגות, שחברי הרשימה המשותפת (שכללה את כל הסיעות הערביות, מחד"ש עד בל"ד), הם "תומכי טרור שרוצים להשמיד את המדינה". כיום מזמרים זאת בעיקר חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר, אך הם לא לבד.

התעמרות בכפריים שהורחקו מבלי שוב מאדמותיהם

מאמר מערכת בהארץ (4 במאי 2220) מזכיר את שני הכפרים, איקרית וברעם, שתושביהם הנוצרים-מרונים קיבלו הוראה מצה"ל במהלך מלחמת השחרור, לפנות את יישוביהם עד להוראה חדשה. לא מדובר במוסלמים אבל הם שייכים למגזר שחי כאן לפני קום המדינה. ידוע לכולנו שההבטחה שניתנה להם בעת הפינוי, קרי: הפינוי זמני בלבד, ההבטחה הזאת מעולם לא קוימה. יתרה מכך, יישוב נוסף, שבו חיו ערבים מוסלמים זמן רב בטרם הקמת מדינת ישראל, ופונו ממנו - והכוונה היא לאלע'רבייה (גרבייה) - הפרשה הנפתלת סביב יישוב זה, שיושביו פונו "זמנית" ולא זכו לחזור אליו, כלל לא מוזכרת בתקשורת. פשוט אין זכר לה זכר. המושל הצבאי ששלט באזור סרב לקיים את החלטת בג"ץ ולאפשר להם לשוב אל כפרם ואדמותיהם. במקום זאת, הממשל הצבאי יצא למסע של הרס בתי הכפר ומחק את רובם מעל פני האדמה. בפרשה זאת טיפל סנגור תושבי הכפר, עו"ד גרשון צ'רניאק עד אשר זכה להשיג בדעת רוב הוראה מטעם בג"ץ המטילה על המושל הצבאי של הגליל לאפשר שובם של בני הכפר אל אדמתם (ראו גם: בג"ץ 220/51: ג'מאל מחמוד אסלאן ו-30 אחרים נ. המושל הצבאי של הגליל, נצרת). זאת אסמכתא שזועקת לשמיים, ומעידה על הסתרת מידע שיטתית ומניעת מידע מהציבור. קרי, שתיקה רועמת (ראו גם: סקירה מצויינת מאת האדריכל, מיכאל יעקובסון: "סיבוב בשרידי אל-ע'אבסייה" 2015).

המגזר הבדואי - על הצגות תיאטרון מקומיות ברהט שמעתם?

השתיקה הרועמת קיימת גם ביחס למגזר הבדואי (רבע מיליון איש). ידיעות בדבר האלימות בחברה הבדואית, בעיקר אלו החיים ברהט, נפוצו מאז ומתמיד ובמיוחד לאחרונה. האם הציבור היהודי בישראל ער לתופעה מאוד חיובית, שיוזמיה באים מתוך שורות הבדואים בנגב, ואם כן - עד כמה אנו מודעים לרוח של הנגשת הצגות תיאטרון לבדואים בנגד ביוזמתם הם? עד כינונה של ממשלת השינוי, מדינת ישראל (ומשרד התרבות והספורט, ומשרד הרווחה) לא העניקה תקציבים לבדואים. מה שהם השיגו בתחום התרבות - קרי, הנגשת תוצרי תיאטרון לציבור הבדואי, השתתפות בפסטיבלים, הפקה בעברית של הצגות תוצרת עצמית, וחינוך תושבי רהט והסביבה לצרוך תוצרי תרבות, הוא תוצאה של עמל רב והשקעה עצמית של הטלנטים שלהם. כיום נמצא להם מושיע בשם חילי טרופר. לראשונה מאז קום המדינה הם זכו שתיעשה חלוקת תקציבים צודקת כאשר טרופר הכריז על תוכנית חומש לעידוד תוצרי תרבות בקרב הבדואים. וזאת יש לדעת, ככל שגוברת החשיפה לתוצרי תרבות, ואין זה משנה באיזו אוכלוסייה ומגזר מדובר, גובר גם קירוב הלבבות. לדוגמה, השקעה בתיאטרון והנגשתו לציבור הבדואי כרוכה במאמץ וסבלנות רבים. בסוף שכרה של ההשקעה בצידה - הבדואים למדו על בשרם שהצגות מתובלות בהומור או סאטירה, ברמה הבסיסית המובנת לכל דכפין, עשויות לטפל ואף למגר תופעות חברתיות בלתי רצויות. בין היתר, יזמי התיאטרון הבדווי מקווים לטפל גם באלימות בשל "כבוד המשפחה" באמצעות הצגה עם קורטוב של סאטירה והומור. תיאטרון כמו גם צריכת ספרות יוצרים מכנה משותף בין בני האדם, ללא קשר לגזע, דת ומין. זאת שפה בינלאומית אוניברסלית שמפשרת בין יריבים ובין שונאים, ויוצרת שיח פורה לטובת כולם. נוסיף לכך את תחומי המוזיקה והשירה ונקבל סיכויי לפתרון יעיל של מתחים בין סקטורים חברתיים שונים, החיים אלו לצד אלו. בינתיים, חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל עדיין בדעה שערבי מוסלמי הוא קודם כל "תומך טרור". מגזרים בחברה שלנו אינם יודעים דבר וחצי דבר על יישובים ערביים שהיו קיימים כאן לפני 1948 ושתושביהם הוגלו באונס ממקום מושבם ולא הורשו לשוב אליו חרף הוראת בג"ץ. לאותו ציבור חסר מידע גם ביחס ליוזמות חיוביות בתחום מוצרי תרבות, פרי יוזמה פרטית של המגזר הבדווי. חלק מהאשמה מוטל על הציבור עצמו, שאינו שש לחפש מידע, ובמקום לטרוח, מעדיף לקבל נוסחאות וסיסמאות נדושות ביחס למיעוטים החיים בקרבנו.