עם נוצר מהסיפור שהוא מספר לעצמו ומעבירו לילדיו, נכדיו וניניו. אלו נושאים את הסיפור על לוח ליבם ומעבירים אותו לדורות הבאים. כך עוברת המסורת, כך עוברים הערכים, כך עוברת האמונה דור אחר דור. העם היהודי למעלה משלושת אלפים שנה חרת על לוח ליבו את העברת הלפיד, והעביר את הסיפור היהודי מאב לבן. ההיסטוריה היהודית העתיקה אינה זקוקה לראייה, מתחת לכל אבן מסתתרת ההיסטוריה היהודית, נמה, נכונה להזדקף ולספר את סיפורו של עם הנצח.
אל מול הסיפור היהודי, העומד בפני כל רוח מצויה של מכחישי יהדות מבית ומחוץ, התחילו בשנים האחרונות תושבי עזה ויהודה ושומרון וכן תושבי ישראל לספר את הסיפור שלהם. לא הסיפור הערבי מוסלמי כי אם סיפור חדש, העם הפלשתיני. הסיפור הפלשתיני מתחיל עם הסירוב על חלוקת הארץ ומאז בונה את עצמו בכל דרך ומתחדש בכל יום מחדש. בסיפור מוטיב מרכזי העובר לאורך מאה השנים האחרונות, לא ועוד לא ושוב לא. הסיפור הפלשתיני מורכב כמעט באופן מוחלט מימים של זעם, ימים של חורבן והרס, ימים של דם ואש, ימים בהם כמעט ולא תמצא בנייה, יצירה, תקומה, עשייה.
יהודים נשחטו על-ידי ערבים עוד טרם הקמת המדינה. יהודים נטבחו בטבורן של ערים בארץ ישראל עוד לפני שקם לעם ישראל כוח מגן מאורגן. ימי הזעם, ימי חרון האף ימי שנאת היהודים, ליוו את "המורשת" הפלשתינית הרבה לפני הכיבוש, לפני הנכבה, לפני התנחלותם של בני הקופים והחזירים בחלקי ארץ ישראל, עוד לפני שנטעו עץ אחד, בנו בית אחד, הרימו דגל אחד. הסיפור הפלשתיני גם אם יסופר מיליוני פעמים לא ישנה את המציאות ההיסטורית, גם אם יגרסו את כל הממצאים הארכיאולוגים היסטוריים המספרים את סיפור היהודים בארץ ישראל, לא ישנו, ולו בפסיק, את סיפורו של עם הנצח.
מרביתם של ערביי עזה ויהודה ושומרון חפצי חיים' מבקשי חיים בלי רובה וגרזן, כמו מרביתם המוחלט של ערביי ישראל, אלא שהסיפור שסיפרו לעצמם תועמלנים ומפיצי כזב היסטורי, מציב אותם בדילמה נוראה, להצטרף למחנה האיבה, מחנה הרובה והגרזן, או לבחור בחיים משותפים כמיעוט שווה זכויות במדינה יהודית דמוקרטית. הדילמה הזו הזדקרה במלא עוצמתה בקרב ערביי יהודה שומרון ועזה, ברם בקרב ערביי ישראל הנהנים מחיי רווחה יחסים, מחינוך איכותי, תעסוקה, חיים של חרות, שיווין וצדק, רצינו כל כך להאמין שהחיים המשותפים מתוך כבוד יצמיחו תקווה.
אלא שבשנים האחרונות, על-אף כל ניסיונות השילוב, בחלקו מוצלח מאוד, באקדמיה, בהייטק, בתפקידים בכירים, ניצחה ההתעוררות הלאומית, הלאומנית בנוק אאוט' ודחקה לשוליים את כל החירויות, את כל מה שסיפרנו לעצמנו שערביי ישראל בחרו להיות. האני פינה את מקומו לאנחנו, הרוח הלאומנית המוסלמית התכתבה היטב עם הרוח המוסלמית ביהודה, שומרון ועזה, הרווחה הכלכלית, המעמד החברתי, החיים הטובים התחלפו במאווים לחרות לאומית. ערביי ישראל הצטרפו לסיפור הפלשתיני, סיפור הבנוי על כאב הכישלון וניצחון היהודים השבים לארצם.
תרבות ההכחשה בסיפור הפלשתיני מתעצמת עד כדי שיש רבים הסבורים, גם בקרב ערביי ישראל כי היהודים הם עם מומצא, הם פולשים, כובשים, מדכאים, גנבי קרקעות ורוצחים להנאתם. לסיפור הפלשתיני התווספו בחודשים האחרונים, סיפורי "הגבורה" של מגיני אל-אקצה, סיפורי "ההקרבה" של מגיני ירושלים, סיפורי "הניצחון" של הפורעים חובבי הצתת בתי כנסת, חוגגי הצתת מכוניות של יהודים ומקדשי לינצ'ים עם קורבנות יהודים. ועתה, הנרטיב השקרי, בסגנון שקר מוחמד א-דורא, מסופר, מועצם ומהודהד בעולם כולו אודות מותה של שירין אבו עאקלא העיתונאית הפלשתינית מאל ג'זירה שנפגעה מתקרית ירי בג'נין.
ימי הזעם, ימי הנכבה, ימי הנכסה, ימי האש והשנאה, מספרים סיפור עצוב על עם שיכול היה להיות בשיא פריחתו, תקומתו, התפתחותו ובמקום זה בחר לספר סיפורי כזב. ככה לא בונים עם, ככה לא בונים תקומה, ככה מנציחים את השנאה, את האיבה, את ריח המוות שמרחף כל העת מעל מספרי הסיפורים. ורק לחשוב שיכולנו לחיות בחלקת האלוקים הקטנה, לספר סיפור אחד גדול, סיפור של חיים משותפים מתוך כבוד, מתוך הערכה, מתוך תקווה.
