השנים 2021, 2022, ראו שינויים מפליגים בהוויה הפוליטית ציבורית/ישראלית/יהודית השלטת במדינת ישראל מאז הקמתה. הוויה שהבטיחה, הלכה למעשה, את אופיה הדמוקרטי של המדינה.
שינויים עמוקים אלה, שורשיהם החלו להופיע על הבמה הפוליטית/ציבורית, מוקדם יותר, בעשור שלם. כבר ב-2011, הקול המבשר היה הפגנת האוהלים, הפגנת ה-400,000 בשדרות רוטשילד. הפגנה זו, נסתיימה ללא השגים בפועל למארגניה. הם נפוצו אז לבתיהם, באפס הישגים, מצוידים בתסכול עמוק נוסף, כאשר נסתיימו, שמונה שנים וארבע עידני בחירות, ללא הכרעה פוליטית, ומבלי שמשקל התנועה שהקימו אז, הורגש או נשקל על כף המאזניים הפוליטית של ישראל.
המוציא אל הפועל את המתבקש מהמציאות החדשה (שנתניהו לא קרא ולא זיהה), שנוצרה עקב השינויים המפליגים האלה, האיש שזיהה את הדיוויזיות, מחוסרות הבית הללו, היה, כמסתבר, יאיר לפיד. הוא השכיל במקביל, לטוות את הרשת שלו, מהקודקודים הפוליטיים. מעשה קורי עכביש, בשיטתיות, במשך שנים. באין ספור שיחות אישיות, "שיחות נפש", פנים אל פנים, בשניים, על אין ספור כוסות קפה בתל אביב (או וודקה, בווינה). תחילה עם "האח" נפתלי בנט, אח"כ עם איווט ליברמן, שהסכים, לשילוב הידיים הפוליטי. וראה זה פלא, גם למוטט את התבנית הפוליטית הקבועה, של בנימין נתניהו, במחי סירוב חד-משמעי להצטרף לקואליציה שלו, בניגוד מוחלט לעמדותיו האידיאולוגיות, המוצהרות, במשך שנים.
בנט היה טרף קל יותר, כמסתבר. כשלון ימינה בבחירות 2019, סימן את המסלול. הסירוב הנחרץ לקלוט את ימינה בשורות הליכוד, יעוץ שמקורו בחוגי משפחתו של נתניהו, וניתן להגדירו משלומיאלי ועד מעשה איוולת, העמיק והפך לפסילה עקרונית. במקום לאמץ את ימינה התועה ולצרפה לדרך המלך של הליכוד ונתניהו. 'רק לא ימינה', הפך לסיסמה החשאית של בית רה"מ. גם נתון זה שיחק לידו של הבוחש הראשי, יאיר לפיד: בעקבות כישלונה של ימינה במועד ההוא (2019), התייצבותה לא על מפתן אחוז החסימה, אלא מתחתיו, והעובדה כי נתניהו "הצליח" "לשתות" את קולות חלק ממצביעי ימינה, ובכך אִיֵין למעשה את המפלגה, סברו בבית רה"מ, כי "הצליח" "להשמיד" אותה פוליטית. הנחה שהתבררה כטעות היסטורית.
נתניהו לא העז לחזור שוב על האיוולת הזו כעבור כמה שנים, כאשר תמך באיתמר בן-גביר ובבצלאל סמוטריץ', שאכן עברו את אחוז החסימה, אולם לא סיפקו את הרוב המושיע בכנסת, אף הרחיקו את הרוב הימני המתון מנתניהו. השגיאה הראשונה: "שתיית" קולותיהם של מצביעי ימינה, נותרה על המפה הפוליטית מזהרת בבדידותה, ובפועל טעות בלתי ניתנת לתיקון.
על-רקע האירועים האלה הבקיע את דרכו הלפיד... מדובר במוצר אופייני לדור החדש של ניצולי שואה מאירופה. הציונות, כמקור השראה וכיסוד לעצם הוויתם היומיומית, כאן בישראל, שוב לא קיימת, ואולי קיימת רק במעורפל ברבדים נשכחים של מודעותם הפוליטית. המפעיל המרכזי המניע את הליכותיהם היומיומיות של צעירים אלה, הוא רווחתם האישית. רצונם להתקדם במסלול המעניק להם הוקרה חברתית, בתוקף הישגיהם המקצועיים. מותג ה"היי-טק" על נגזרותיו השונות, פרץ בעוצמה את תוך חייהם.
המחסום האחרון ליברמן היה החלוץ, הנחשון. הוא למעשה האיש שביצע "שיפט", מעמיק לא פחות מבנט, אלא שהוא עשה זאת בלי שהחליף את ה'בייס', שלו, כפי שעשה בנט. האחרון עשה זאת בעזות מצח, תוך שימוש ב"אצבע בעין". ליברמן עשה זאת עד לנקודת הזמן בה אנו מצויים היום, על-ידי כך ש'מרח' אותו בשומן אידיאולוגי ישן חדש: ענייני הגיור וביקורת גסה כלפי החרדים... תחבורה בשבת ועוד ממתקים לתומכיו. כולל השימוש הידוע במריצות. נזנח השימוש בערבים כקטליזטור לדחיפת המצביע הרוסי לקלפיות. ליברמן הוכיח כי אפשר גם בלעדיו.
קניית בני גנץ הייתה קלה יותר. כמעט אוטומטית. שוב, טעות אסונית ביעוץ המשפחתי לרה"מ: הסירוב לפנות את בלפור... כדי לאפשר הקמת הממשלה בראשות החליפי - גנץ. נתניהו הגיש גם אותה ללפיד ובמקרה זה גם לגנץ, כשהיא חמה, אפויה למשעי, על מגש של כסף, כאשר סרב לרוטציה. בני גנץ היה הפרי היחידי שנשר כמעט אוטומטית, פעמיים, אל חיקו של לפיד. המעגל נסגר כאשר אומץ לקבוצה, בחיבוק דב, גדעון סער.
לפיד, בהתגלמותו העכשווית, הפך לארכיטקט של הקואליציה הפריכה הזו. הוא גילה יכולת מיוחדת לקצור את פירות ה"באלגן הפוליטי", שנוצר במרחב הציבורי בישראל. כיצד? בראיה נכונה של המציאות שנוצרה דה-פאקטו, בעקבות הפגנת ה-400,000 דאז. בפריסה של הרשת, בסבלנות של עכביש המצוי במסתרים, הרחק מן התקשורת. במגמה לפורר קואליציה עתידית של נתניהו. לפיד היה חדור מטרה במשך שנים, עקבי, כאמור בשיחות סגורות בארץ ובחו"ל. הוא הפליג בטפטוף הרעיל הרל"ביסטי, והיה למעשה אחד מיוצריו. מסריו נפלו על אוזן צמאה וקשובה, ונספגו בנשמות המקשיבים לו: פוליטיקאים שצברו חבלות פוליטיות אין ספור, חלקן לפחות קשורות בקרבתן לנתניהו. הם גילו נכונות להצטרף.
לעזרתו נחלץ, משום מקום, מנסור עבאס, יוצא חלציה של תנועת האחים המוסלמים הקיצונית. הוא אשר ביצע עבור המהפכה של לפיד, את הפריצה של המחסום האחרון, הקשה מכולם: המחסום הפסיכולוגי. בשלב זה, עדיין, כך סברו רבים, נעדר מן המפה הפוליטית החדשה, ההולכת ומתגבשת, המרכיב המרכזי. הציבור. לפיד זיהה, כאמור, כי הוא מצוי באותה מאסה שתוקה של ההמון, אותם מפגינים צעירים עלומים באוהלי רוטשילד.
ההפגנה רבת המשתתפים דאז (כ-400,000 איש, לדעת סוציולוגים: צעירים ברובם, אשכנזים ברובם), נעלמה כפי שהופיעה, זולת שני נציגים מובהקים בכנסת ומאות אלפי צעירים מתוסכלים, שהעלו חרס בהפגנתם. אנשי לפיד ואחרים, משופעים בממון ומצוידים גם בידע פוליטי של אנשי מקצוע - "אסטרטגיים פוליטיים" בלשוננו דהיום, חברו אל אותם צעירים עלומים. המצאת ה"רק לא ביבי", כסיסמה-יוצרת-תנועה-פוליטית כשלעצמה, וחבירת המשפטנים לקמפיין הזה, על-ידי הגשת כתב אישום לביהמ"ש המחוזי, קנו את אותה מאסה קריטית מרוטשילד 2011, יצרו את המאסה הקריטית ובכך הכריעו את הכף.
תופעה חברתית-פוליטית בוגרי שד' רוטשילד, הם ואחיהם הצעירים, כבשו, באיחור של 10 שנים, שוב את הכיכרות. מאוחד יותר, התברר כי הינם גם הבסיס לאותם 16/17 מנדטים, גרעין קשה, לפידיסטי, שעכשיו נראים כמובטחים ללפיד אוטומטית. זו ברובה ככולה אותה קבוצה לבנה, חלקה הגדול אשכנזים, צעירים מתוסכלים כלכלית (עניין הדיור תופס מקום מרכזי בהווייתם הציבורית). בלפור היוותה הבמה להינדוס התודעה הפוליטית שלהם. שוב אין צורך באידיאולוגיה, שוב אין צורך בוויכוח המסורתי, מזה מאה שנים, בין סוציאליזם לקפיטליזם
1... בבלפור גויסו שוב הצעירים דאז לשבירת הקונצנזוס בתחום המוסרי, לשבירת האמונה בדמוקרטיה כערך עליון, להחלפתה בערכים אחרים לא ברורים ולא מגובשים העיקר שיהיו "אחרים", העיקר שיהיו אנרכיסטיים. תהליך השבירה, הריסוק, קיבלו לגיטימיות עליונה. בבלפור הוקמה התנועה הר"לביסטית הלבנה, הקונטרה-פאואר לליכוד ולנתניהו.
בבלפור קיבל הרל"ביזם גושפנקא ציבורית להיותו תופעה חברתית-פוליטית בת קיימא. עכשיו נדרש הכסף. והוא הופיע ובגדול. הכספים שסייעו לקיום המרקחת, וסיפקו מימון פוליטי שופע, כשהוא, בשל מוצאו, לא חוקי, לכאורה פלילי, ובעליל מוקדש למצג הקרוי בלפור. כספים נותבו בנדיבות אין סופית, להסעות צפופות של המפגינים באוטובוסים שכורים בעצם ימי הקורונה אל מקומות מגוריהם של המפגינים, וחזור משם לבלפור, לעת בוקר... למיצגי גומי מתנפחים ובזויים, לכרזות, ולאמצעי כריזה - רמקולים, שהפכו את חיי השכנים לגיהינום. המימון הזה הגיע גם מקרן השפע של האקס רמטכ"לים-מתוסכלים לכאורה, ושל אנשי עסקים, כאשר הכשר ציבורי ניתן לכך על-ידי ביהמ"ש העליון, שהרכבו לא הבין שגם אליו יגיעו הדי ההפגנות הללו. לתהליך הזה נצטרפה אכן, תמיכת המערכת המשפטית, וחתמה עליו גם המדיה, רובה ככולה. כך נגזר גורלו של נתניהו, ואולי גם של מדינת ישראל.
ומדוע נזקקתי לעניין הזה עכשיו? על-רקע ההצבעות האחרונות בכנסת, אינני בטוח שהשינוי הוא אפשרי. וכאן מצויה בתמונה מערכת המשפט. זו מוכנה לבצע מניפולציות משפטיות הגובלות בהתכחשות גמורה לכל אשר היא עצמה חונכה עליהם (ע"ע עדויות פילבר המגומגמות, במשפט נתניהו, ואחרים, התבטאויות השופט במשפט זדורוב), ומאידך שתיקת הכבשים של השופטים, אף אם היא הופכת בכך את המשפט למשפח ואת נתניהו לדרייפוס השני. עדיין השופטים מזהירים בבדידותם, וחמור יותר, בשתיקתם.
בסיבוב הזה ניצח לפיד. טראומת נתניהו עדיין חקוקה בליבם של בנט ושקד. היא מחשקת את נאמנותם למקים הקואליציה הזו ונביאה, היא גוברת על קול ההיגיון האידיאולוגי. האתוס היהודי/ציוני, היה הכוח המניע כמעט מאתיים שנה, והנה הוא זקוק עתה להנשמה מלאכותית ודחופה, אחרת יגווע לנצח. הר"לביזם חי, קיים ובועט, לצערי. מדי יום חולף, בהווייה המטורפת של ישראל, מתרבים המסכינים לקיומו בפועל. הם מתרבים גם לנוכח פרעות הדמים ביישובים מעורבים, שפרצו כביכול, יש מאיין, במאי 2021.
הציבור היהודי, ברובו, "בולע", מציאות הרסנית זו, למרות, ואולי בגלל, שמשמעותה סוף העידן הציוני. באין לו הנהגה מובילה אחרת. אולי בראשות נתניהו (אם יזוכה בדין), אולי בראשות איש ליכוד אחר, ספק אם מצוי כיום כוח פוליטי אשר בכוחו לשנות את המצב הקיים הנוכחי.
