אתה חש באוויר איזה כובד, חום מעיק, הכל דומם, אף ענף אינו מתכופף, אף עלה אינו זע. בעלי חיים זוקפים את אוזניהם וחישניהם. הכל בהמתנה, באלם. באופק הרחוק אתה מבחין בסיעת עננים, הסיירת שלפני המחנה. אלה עננים קלים, מהירים כפרשים, חולפים ביעף על פני השמש שעדיין שולטת בשמיים.
כעבור דקות אחרות משתנה האוויר, בעלי החיים פותחים במקהלה, ממלאים את תפקידם באורטוריה של הסערה. הרוח מתחילה במלאכת הטאטוא. באופק נראים ברקים ראשונים, תחילה בדממה ואחר כך מתלווה אליהם רעם תופים עמום, המבשר את בוא הארמיות הגדולות, את הבליץ, את הכוח האדיר שאין לעצרו. אפשר רק להסתתר מפניו. אט, אט מתקדרים השמיים והאור נסוג מפני החושך שפורש את כנפיו הגדולות ובחסותן יבוא המבול.
בשלב זה נהגתי לעמוד בפתח הבקתה, אוזני כאפרכסת כדי לקלוט את הקולות ועיניי קרועות לרווחה כדי להזין בהן את המראות. כמו בירי תותחים עתיקים נראה הברק כמצית את הפגז בתוך הלוע. אחר כך בא המטח שפילח את האוויר, קרע אותו, חבט בו ונגח בו. יצירה קולוסאלית של כלי נשיפה והקשה ומיתריי הרוח. מופע אורקולי מדהים, כשמהשמיים יורד מסך ענק של מים והרוח מניפה את קיפוליו להדרן. מחזה מרהיב עם מוסר השכל לצופים בני התמותה שבא ללמדם מי הם בסך הכול.
וככול שהעננים היו כבדים יותר והסתירו את אור היום ככה חשתי אני אור פנימי. וככול שהרעמים רעמו יותר כך הרגשתי שלוות נפש. מעין אמבט פנימי להיטהרות. לאט-לאט התרחקו מרכבות האלים, הקולות נדמו, ההבזקים נחלשו, למעלה הופיעו כתמים כחולים והעננים התדלדלו. ראיתי אותם רצים כמו אימפאלות צעירות שמנסות להדביק את העדר. במו סיירת החלוץ ככה ענני המאסף, היו קלים ונוציים. האחרונים נעלמו מן האופק. הארץ שקטה, השמש יצאה ממחבואה, האוויר היה צח, האדמה רחוצה, העשב הדיף ריח ניחוח, יצוריי היקום - אדם, חיה ובעלי כנף - הוציאו אבר ועוד אבר ויצאו מן התיבה. המבול נגמר. העולם נראה יפה יותר, טהור יותר, מבטיח יותר.
