במשך שנים ארוכות מנסים חבריי ואנוכי לבנות גשרים קטנים ובינוניים על המים הסוערים של חיינו המשותפים במדינת ישראל. שנים בהם ביררנו לעצמנו את זכותנו ההיסטורית על כל חלק בחלקי ארץ ישראל וההבנה כי מיעוטים שונים ומגוונים חיים באותו חבל ארץ, וזכאים להיות אזרחים שווי זכויות מלא. אחרי שבררנו את הזכות ההיסטורית מול מציאות העכשווית פעלנו חבריי, יהודים וערבים, ואנוכי לכונן במדינת ישראל, חיים של שיתוף, חיים של כבוד, חיים של חרות וצדק. בעודנו מנסים לבנות גשרים של שותפות, לטוות חלומות של חיבורים ולפעול ממש למען רוח של פיוס והשתלבות בכל תחומי החיים, ההקצנה ברחוב הערבי מאז ימי הפרעות בתשפ"א, ערערה והטביעה את הגשרים.
במציאות המורכבת והמאתגרת מאז ימי הפרעות, הסדק התרחב כמעט עד כדי אי-יכולת לאחות אותו, הייאוש פינה מקומו למען ייאוש גדול יותר. ניסינו להמשיך ולהיאחז בקיום המשותף, לבנות גשרים חדשים, לחזק את אלו שנסדקו. פעלנו באהבה אמיתית מתוך רצון לחיות בחלקת האלוקים הטובה הזו באושר, בביטחון, בכבוד הדדי ובעיקר להחזיק את התקווה. בחודשים האחרונים מתרחש תהליך מדאיג והרסני שאינו זוכה להתייחסות רצינית. חלקים מחבריי היהודים איבדו את הקשב, התייאשו מבניית הגשרונים, הפכו לחסרי סבלנות שאינם מוכנים לשוחח עוד במונחים של אנחנו, אלא של הם ואנחנו, שאינם מוכנים להתפעל ממאמץ כביר של מי שלא התייאש עדיין בצד השני.
חוסר הסבלנות אשר בולט בחודשים האחרונים, כפסע מהשלמה עם הייאוש על כל המשתמע מכך. הצער הגדול שמלווה אותי ואת חלק מחבריי במציאות הנוכחית מטריד ביותר. כשהקשב מתחיל להיעלם, החלל הריק יתמלא במהירות ברוחות אחרות, רוחות של יאוש המוביל לרוחות רעות. הקיום המשותף בין יהודים לערבים במדינת העם היהודי הדמוקרטי, תלוי על בלימה. אסור לאפשר להרס הגשרים הקטנים להתקיים, אסור לאבד את הקשב, אסור לאבד את התקווה. הסכנה באיבוד הקשב באה לידי ביטוי אפילו כשאנו מנסים לדבר על החיבורים ביננו, על שותפות, על השתלבות. המציאות מכתיבה אווירה של חשדנות, אווירה של איבה, אווירה אשר לצד מעשים מספרת את סיפור מאבקו של העם היהודי השב לארצו, סיפור התקומה.
כשגם בסיירות הקטנות המבקשות לבצר את המכנה המשותף בקיום מתוך שיווין מלא, נשמעת רוח חרישית של ספקנות בצורך לשלב ידיים, עלינו לא להיכנע ובוודאי לא ליפול לייאוש. אני מאמין בשותפות, בשיווין מלא, בחירות ובצדק לכלל אזרחי המדינה, אך מעל לכל אני מאמין בזכות הבסיסית לחיות. אם הגשרים יתנפצו אל מול גלי הסערה, גלי השנאה, נמצא עצמנו אוחזים זה בגרונו של זה, מוותרים על כל השבילים בהם פסענו כדי לכונן חברה סובלנית, קשובה ומשולבת. אני נאחז בציפורניים, נאבק על כל גשר, מבקש להציב במקום המרכזי את הקשב כדי שיאפשר לנו להקשיב אחד לשני ולא רק להיאבק אחד בשני. אם חפצי חיים אנחנו, בל נעז לוותר על הקשב, בל נהין לוותר על הגשר, בנפשנו הדבר.
