לכאורה הביטוי הזה, שהומצא בימי הניסיון להגיע לשלום עם הפלשתינים, בעזרתו של ביל קלינטון (הסכם שהביא לפרס נובל לשלום לערפאת ולרבין), הוא לא מובן. ואכן, בזמנו, מאוד כעסתי על הביטוי הנאלח, שנתנו למהלך של שלום, רצון טוב. באופק נראה היה מזרח תיכון חדש. אחרי שישראל סבלה כל כך הרבה, מנידוי בינלאומי וחרמות, הנה פתאום, אפשרות לעולם חדש וטוב יותר, אבל ממש... אבל הביטוי הזה נבע, בעצם, ממציאות נוראית, שהסכמי אוסלו הביאו אתם. קרתה פה תופעה, שתחזור על עצמה שוב ושוב, כל פעם שיצוץ הסכם חדש, אפשרות לעשיית שלום עם הפלשתינים. מסתבר שאצל הפלשתינים, השנאה לישראל חזקה מאוד, מה שכמובן ידוע. זאת שנאת מוות, שמאחוריה רצון להשמיד את ישראל. רצון, שכל פעם, לא רק רצו אותו, אלא ניסו אותו, בעזרת עמי ערב. זאת בניגוד גמור לישראל, שבה נולד דור חדש, שלא ידע את השנאה הזאת ואת הפוגרומים והטרור שהפלשתינים נקטו, לאורך שנים. השקט שהושג, בעזרת משטר צבאי ואמצעים מתוחכמים שונים, שבלמו את הטרור, נתפס על-ידי הדור הצעיר, כרצון טוב של הפלשתינים. שנאה תהומית זאת, לא חדרה להכרה הישראלית. הישראלים ששאפו כל חייהם לשלום ולאחווה, חשבו לתומם, שאם הוויתורים שיעשו יהיה מספיק עמוקים, זה יביא שלום. הם הגיעו לידי כך, שהיו מוכנים להתפשר על חלקים מירושלים עצמה. וזכורת שערוריית יהורם גאון, אליל העם, שהתייצב לימין תפיסה זאת. הביטוי פושעי אוסלו, לא נולד מהאוויר. הוא תוצאה של האסטרטגיה שבה נקט ערפאת: מצד אחד להעמיד פנים שהוא מוכן לפשרה, ומצד שני לעודד חימוש הפלשתינים בסתר וטרור המוני. הפיגועים שבאו בעקבות הסכם אוסלו, מצד ערפאת, שהאמין כנראה, כל הזמן, שרק בכוח הזרוע והטרור ניתן להשיג משהו, היו איומים ונוראים. כל הארץ הייתה תחת טרור מתמשך, אזרחים חיו בפחד תמידי. הייתה הרגשת ייאוש שאין מה לעשות. עד שאריק לא עלה לשלטון וניפץ את האשליות המתוקות, אך המסוכנות כל כך, של הדור החדש, דור השלום, הטרור לא פסק.