עכשיו כשכל ההגבלות הוסרו, כיף לסוע לארץ. טעם החופש, תענוג הבילוי, השמש והרוח, הבחורות על מדים עם נשק צמוד, החיילים - הם נראים כל כך צעירים, המים החמים של הים התיכון, מי המרפא של ים המלח, המסעדות, ארוחות הבוקר בבתי המלון, הייקבים ושפע היינות המקומיים, מקומות התיירות והבילוי, המקומות הקדושים ומעוררי ההשראה. אין כמו בארץ!
אין כמעט ארגון שלא מארגן משלחות לארץ. משלחות אלו משרתות כמה וכמה מטרות ובהן: כסף רב הנכנס לקופת הארגון, חיזוק הקשר עם התורמים (שיכולים להרשות לעצמם נסיעה שעלותה אלפי דולרים רבים ליחיד), קשר עם אח"מים בארץ והעלאת שם הארגון על נס. כך לדוגמה ארגון בניו-יורק שעיקרו התחככות עם אנשי הליכוד בארץ (ביחוד כשאלו היו בשלטון). או הפדרציה היהודית של לוס אנג׳לס, שמעסיקה אנשים באופן קבוע בנושא ישראל בעיר המלאכים ובארץ, כמו גם סוכנויות נסיעות מסביב לעסק המשלחות (יש אומרים שהפדרציה משקיעה יותר בטיולים ארצה מאשר בחינוך יהודי או בטיפול בזקנים, נזקקים או ניצולי שואה). מרוב אהבה, חלק מהארגונים האלו יכולים לחנוק את ישראל, ואז יוודאו ביצוע הריגה בחדווה רבה.
מריבוי המשלחות יוצא שבארץ קיימת עייפות כוללת ממבקרים. "למה לא אמרת לנו לפני שישה חודשים שאתה מגיע? דווקא בזמן שאתה פה, אנחנו עסוקים לחלוטין. כמה חבל שלא ידענו". לאלו שנאותים להפגש, הזמן קצוב והמלאכה מרובה, ולרוב יש לשלם לישראלים הפוגשים את המשלחות. כל זאת מלשון "מה יוצא לי מהפגישה אתך". כשהמבקרים חשובים במיוחד, או עשירים במיוחד, או מקושרים במיוחד, היחס שונה, חם, לבבי, מכניס אורחים. כי כדאי, כי ודאי יצא משהו מזה.
בלשכת ראש הממשלה, לדוגמה, יש צוות שלם של "ביקורים". גם לנשיא צוות שלם ולו"ז עמוס במיוחד. השרים עסוקים וטרודים, כל אחד ואחת בענייניו. טוב שיש את התקשורת, כי שם לפחות מחפשים ענין ציבורי. כאמור, השאלה העיקרית הייתה ונשארה: "למה זה כדאי לי"? אולי זה טוב - סימן על חוזקה של המדינה. על כך שאנחנו לא צריכים את חו"ל, שאנחנו מסתדרים כל כך יפה, שהתהפך הגלגל. ישראל היא לא המדינה בעשוריה הראשונים, שהייתה תלויה בעזרה ובתמיכה, שהייתה אסירת תודה על כל פרור וכל טיפה של תשומת לב. הלוואי שמצבנו אכן איתן ויציב וימשיך להיות כך.
ללא תמורה מגיעה ארצה משלחת של שורת הדין או ארגון ציוני אמריקה, של אמריקנים לשלום עכשיו או ג׳יי סטריט. אלו הראשונים יפגשו עם הימין, אלו האחרונים עם השמאל הקיצוני, וכל אחד יחזור כשהוא מעודד עד מאד: "הכל הולך לרוחי, אך כמה חשוב שנמשיך לתמוך בארגון, שנמשיך לפעול ולהלחם כי ישראל היא (הדבר הנפלא ביותר שקיים) או (הדבר האיום והמסוכן ביותר שקיים)".
למעשה, ניתן לנהל את המלחמה על קיומה של מדינת הלאום היהודי באמצעות ממלאי-מקום. הנה, יהודים מלוס אנג׳לס - האמריקנים הקונסרבטיבים והרפורמים יתיצבו בגאון מול חובשי הכיפות הסרוגות (של אזור פיקו-רוברטסון). אלו ידרשו לשנות את מתווה הכותל, וישתמשו בבית הלבן ככלי עזר נגד ישראל, בעוד שהאחרונים יתפללו שאלוהים ימשיך לפרוש כנפי שכינה המסוככות על ישראל ואולי יאות לתת לנו מנהיג כמו דונלד טראמפ, הנשיא האמריקני הטוב ביותר למדינת ישראל מאז ומתמיד. אלו ילמדו את אויבינו איך להעלות סרטונים מפלילים נגד חיילי צה"ל, ואלו יגנו על משרתי העם כמיטב יכולתם.
ללא ספק התומכים החזקים ביותר שלנו הם הנוצרים. הם מגיעים במספרים עצומים. הם משקיעים הון עתק בביקוריהם בארץ. הם הולכים בעקבות ישו הנוצרי. הם מגיעים כשאף אחד אחר לא מגיע. ואהבתם את ישראל ואת היהודים, גם אם היא תלויה בדבר, ניתנת ללא בקשה או ציפיה של מאומה בתמורה. הם את תשלומם יקבלו בעולם הבא או באחרית הימים, והם מנסים לזרז את חזרתו של ישו (או את ביאת המשיח) ולהבנתם מעשיהם תורמים לכך. זוכים הנוצרים בימים אלו שהם כה פופולרים שכולם מחזרים אחריהם. מהנשיא וראש הממשלה עד אחרון חברי הכנסת, ארגונים לא-ממשלתיים ואנשי ציבור ועשיה. אפילו הדתיים. כולם מבינים שהיחידים התומכים בנו הם הנוצרים. שמהנוצרים מגיעים אהבה וחיבוק וכספים גדולים. נעים להיות בקרב אנשים המפרגנים ולא תוקפים כל הזמן. עד כמה טוב לנו.
השילוב של הגישה הישראלית הרווחת "מה יוצא לי מזה" (או "למה כדאי לי") עם האהבה והנתינה הבלתי מותנות מצד הנוצרים הוא שילוב מנצח, אך חסר אלמנט אחד מאוד חשוב: החובה להתייחס לנוצרים באופן קבוע מוזנחת. הקשר אתם אינו דבר מובן מאליו ואינו מובטח לנצח. אויבינו שוקדים לערער את הבסיס ולהרוס את חומת המגן, ואם לא נקפיד גם להשקיע, נתעורר יום אחד בבהלה ממציאות חדשה ומפחידה. כך גם עם כל שאר המשלחות והמבקרים. עכשיו כשאנחנו עשירים וחזקים, מעצמת על של ממש, ואין אנו זקוקים לאיש, כדאי אולי להזכר בימים עברו ולהצטייד בענווה ובהכרת תודה (שקשה מאוד למצוא). עדיין אנחנו צריכים להשקיע בזולת, במי שטורח ומגיע, ואסור לרמות את המבקרים (גישה רווחת בין נהגי מוניות ושאר בעלי עסקים). כי מה שקורה בארץ לא נשאר בארץ, אנחנו לא מעצמת על של ממש, ויבוא יום (בקרוב ממש) ונזדקק לכל אוהבינו בעולם.
אם נתחיל להתייחס למבקרים כאל השקעה לטווח ארוך, נוודא שביקורם בארץ הוא הטוב ביותר שיכול להיות ונשכיל לשמור על קשר, הרי שניצור לנו צבא עצום ורב בכל פינה בעולם. אך אם סך כל מעורבותנו הוא זבנג וגמרנו, וגם אותו זבנג (קרי הביקור עצמו) לא הטוב ביותר שיכול להיות, הרי שלא מיצינו את המתנה הנפלאה שניתנה לנו. כדאי לקחת כמה דקות ולבחון את חשיבות כלל המשלחות והביקורים בארץ. זהו חומר ביד היוצר, וכדאי למצותו עד תום. כי אז יצא לנו רבות עבור המדינה, עבור העם היהודי, ההשרדות וההמשכיות שלנו. כאמור, קצת (או הרבה) מעבר לצ׳ק אישי, אך מספק לטווח ארוך ולטובת הכלל גם יחד.
