משהו טוב קורה בשבועות האחרונים והוא נובע מתוך משהו רע ומסוכן. על סדר היום הציבורי, נמצא שיח ערני, על שכר המורים, מעמד המורה, והוויכוח על הרפורמה בבגרויות. זה נובע מכך שאף אחד מהנושאים האלו, שכעת לכולם יש דעה עליהם, אינו חדש והמורים וכל אנשי המקצוע כולל שרי חינוך מתריעים על כך שנים. אבל בישראל יודעים להתחיל להתייחס לבעיות רק כאשר הם מגיעים לנקודת הקיצון, קרי משבר. הודעות של מנהלי בתי ספר, מכל הארץ, כי לא יוכלו לפתוח את שנת הלימודים הבאה, הפכו להיות אמיתיות. זה כבר לא איום. המורים כבר לא שם. עכשיו, מדברים על שכר המורים. כאן יש קצת עיוות. מצד אחד, מציגים תלושי שכר של מורים בעלי ותק של 10 שנים ומעלה, המקבלים שכר סביר, במונחים של המשק הישראלי. אבל מצד שני, מציגים מורים, באותו בית ספר, באותו חדר מורים, המרוויחים שכר מינימום, עם ותק של שנתיים עד שלוש. אותם מורים, שמשקיעים את אותם מאמצים כדי לחנך את ילדינו, צריכים לעבוד בעוד עבודה כדי להתפרנס. הסיבה היא, הסכמי שכר מעוותים שנחתמו לפני שנים, על-ידי ארגוני המורים שהיטיבו בעיקר עם הוותיקים והשאירו מאחור את החדשים. לכולם ברור שפערי שכר של כמעט 7,000 שקלים בין מורה ותיק למורה מתחיל באותו בית ספר הם לא הגיוניים. ארגוני המורים הכריזו על סכסוך עבודה, כי הסכמי השכר שלהם לא חודשו כבר שלוש שנים בגלל חוסר יציבות שלטונית ובחירות כל שנה. שרת החינוך שאשא ביטון התחייבה בתוכנית של אופירה וברקו, כי היא תומכת בהעלאת שכר המורים ל-10 אלפים שקל לחודש, לעומת 6,000 שקל. לטענתה יש לכך גיבוי משר האוצר ומראש הממשלה.

הבעיה: מעמד המורה

אבל שכר המורים הוא לא הסיבה היחידה לבריחת מורים ואי כניסת דם חדש. הבעיה היא מעמד המורה שהגיע לשפל בשנים האחרונות. בנושא הזה, יש לי טענות קשות לארגוני ההורים, שמאז ומעולם ראיתי בהם ארגון של עסקנים פוליטיים שמתיימרים לייצג את ההורים. ארגונים אלו לא מפספסים אף הזדמנות לתקוף את המורים, להתלונן על ימי חופשה, להשמיץ את ארגוני המורים ולדרוש מהממשלה לנקוט באמצעים נגד המורים ומי שמייצג אותם. אכן יש כאלו שלא אוהבים בלשון המעטה את יפה בן דוד, אבל היא אינה הבעיה, אלא מצבם של המורים שהיא נבחרה על ידם וכעת הם נוטשים בהמוניהם. ההורים, וכל אותם צדקנים שלאורך כל הקורונה חבטו בכל הזדמנות במורים בגלל הזום, צריכים עכשיו לעשות חשבון נפש. הם יודעים היטב, שבקורונה המורים עשו מעל ומעבר למה שנדרש מהם כדי לנסות וללמד את הילדים שהיו בסגרים שנכפו על כולם. הבעיה הייתה שלחלק גדול כלל לא היה כלים מתאימים, שרי החינוך בשנים האחרונות לא טרחו לחזק את האוריינות הדיגיטלית, בכלל לא התייחסו אל המורים, והסתכלו עליהם דרך הפריזמה של שביתות ושכר. עכשיו, כשמאות מורים מחזירים ציוד, פונים לסקטור הפרטי, מחפשים את הפתרונות לטווח הקרוב, הסכנה היא שאולי חלק מבתי הספר ייפתחו, אבל כל הורה צריך להיות מודאג איזה מורים יגיעו לשם, ומה תהיה איכות ההוראה. מדוע שבוגר תואר ראשון או שני במדעים באוניבריסטה יעדיף לבוא ללמד במקום להשתכר בחברה פרטית פי 2? מדוע שמורות ומורים שסופגים כל הזמן יחס משפיל מההורים, סופגים אלימות ומכות ירצו להמשיך ללמד כשאין מי שמגבה אותם ומגן עליהם? מדברים כיום על מחסור ברופאים, מהנדסים, בכוח אדם מיומן. אם מערכת החינוך לא תדע לייצר את הדור הבא של אותם אנשים, בעוד עשור לא יהיה מי שילמד את הילדים שלנו. יש לקוות, כאמור, שמתוך כל הכאוס הזה ישראל מתעוררת, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.